בערך בשעות הצהריים הגמד המניאק נכנס למצב תיזוז, אוסף בכל הבית קופסאות מתכת ריקות של משחת נעליים, שכנראה נשארו לו ממלחמת העולם השניה. אני עומדת לשאול אותו מה הוא עושה, או לחוות דעה כלשהי על העניין, אבל מחליטה להחריש. מספיק סומכת עליו שהוא יודע מה הוא עושה ואם זה קשור אליי, אולי עדיף לא לדעת בשלב זה.
מדי פעם הוא מראה לי את הניסויים האלכימיים שלו בקופסיות האלה, מתלהב כמו שוליית קוסם כשצבעים מתערבבים אחד בשני, או כששום דבר לא נשרף. אני מחייכת ומהנהנת, מקשיבה להסברים, לא מבינה כלום, אבל מתאפקת. אל תשאלי. הזמן עובר.
אני מוקפת נרות, הגוף שלי מלא בעקצוצים מרגיזים של חום מטפטף, אני חושבת שאולי זה לא היה רעיון טוב כל כך. כל כך יפה כאן מנקודת המבט שלי, ונוח, אני מחליטה לסחוב עוד קצת ולראות מה יקרה. יודעת שיש איזו הפתעה בקופסית מתכת, והנה הוא כבר מופיע, ובידו הקופסית, וחבר מלטף אותי בראש ומציע שאשמיע קול, וכל השעווה בקופסית ניתכת עליי בזרם גדול, מכסה אותי מפופיק עד צוואר, ואני צורחת ומשתדלת לא לזוז יותר מדיי, שלא יישבר כיסוי השעווה, ופתאום אני נסערת מאוד ורגועה מדיי בבת אחת.
המניאק אומר לי "זה היה אחד וזה היה בהפתעה, אבל יש עוד שניים, רוצה?" אני אומרת "כן" ואז מייד "לא" ואז מנסה להתמקח, אולי רק אחד ונראה? "או שניהם או כלום" הוא מציע, ופותר את הדילמה. אז כן. בטח שכן.
החום מתפשט על כל הגוף, שורף, דוקר, כמעט קר, ואני נכנסת למקום ההוא של הרטט והרעם, ואני חסרת דאגות לחלוטין, מוגנת. אני לא הולכת להפגע. יש לי את הרשות המלאה להנות. ואני נהנית. בלי להתבייש. וכמה שאני שמחה שלא שאלתי.
קילוף מהיר בחמש ידיים, מקלחת מהממת ובחינת גוף מלאה מול מראה, וכבר זה נגמר, הסשן הטוב ביותר שהיה לי עד היום.
