אם נתחיל מנקודת האמצע, אז כשנעצתי בו ציפורניים היה רגע מכונן בינינו. יש כמובן ויכוח על הפרטים הקטנים, הוא טוען שאלו היו דווקא השיניים שננעצו, אני זוכרת טלפיים וגם הסימנים מתאימים, אבל זה כבר פחות משנה וחשוב. אבל אין ספק שנעצתי איזה חלק ממני באיזה חלק ממנו בכל הכוח של שדון מופרע וזועם.
בדרכו השלווה הוא ניער אותי ממנו, משל הייתי חתלתול. וכהרגלו בקודש, לא עשה מזה עניין גדול. עכשיו, אני, כהרגלי בקודש, לא חשבתי על הדברים עד הסוף.
מוקדם יותר באותו ערב יצאנו, שתינו כתאואים והתערבבנו באנשים יפים וחרמניים, שזה בדיוק מה שהתכוונתי שנעשה, חוץ מדבר אחד שלא לקחתי בחשבון, והוא שהבאתי אתי את הקינוח. כאילו, אני לא לגמרי מטומטמת. זה לא שאני לא רואה ויודעת מה יש לי, ואינלימושג איך זה לא עבר לי בראש שהוא פאק'ן פאביולוס ומלא ירצו לשבת לו על הברכיים ולבקש שיגרד להן בגב. זה לא הפתיע אותי וזה לא באמת הטריד אותי, אפילו קצת חירמן, אבל מאוחר יותר, שיכורה והזויה מאלכוהול ולאב-מייקינג פתאום היו שתיים שלוש דקות ששנאתי אותו בכל הכוח ואכן, נעצתי בו מה שנעצתי. הנעיצה השאירה חורים מדממים וקרועי שוליים שאחר כך גירדו והגלידו והעלו פרצופים מזועזעים כששכח והסתובב בלי חולצה. היתה דרישה להסבר והיה הסבר, היו כמה דמעות וגם כמה סיבובים של משחה בסיבובים מעגליים עדינים תוך כדי אנחות פולניות. זהו, בגדול. החתול הגדול פטר את העניין כאנקדוטה משעשעת על אופיי הבלתי צפוי. חורים בשני השקעים שבכתפיים.
היה בזה סוג של טמטום אירוני, כי הייתי צריכה לשכב בבלאגן שיצרתי, והיה לי הרבה זמן לחשוב טוב טוב על מה שעשיתי. טינפתי את השקע שלי. את שניהם.
לפני זה כמובן קיבלתי את השקע, ולרגע לא כמובן מאליו. השקע ניתן לי על התנהגות טובה ועל היותי בסך הכל נסבלת, הוזכר באבחה בפוסט אחר, ובסך הכל עשה את החיים טובים יותר בעצם קיומו. יכולתי לראות את עצמי מתכרבלת בשקע הזה לפחות עד שהשיניים שלי יתחילו לנשור, היה בו את האיזון המושלם של יחס נוחות לנוכחות, כולל שקערורית נוספת בילט אין, לאסוף גשם. חשבתי שאיזה-כיף-לי מצאתי שקע והייתה לי כוונה מלאה להתחפר בו. כל אחת יודעת שאחד הדברים החשובים ביותר בגבר זה שקע הכתף. כל אחת תגיד לך. אני, שמאוד מחוברת לפרטים קטנים וחשובים-עצמית, יודעת להעריך שקע משובח. בכלל לא קלטתי באותו רגע שאני שורטת בבאר שאני ישנה בה.
הוא לא חשב על זה דקה וחצי אחר כך, ולי לקח עד שהגלדים נעלמו ונשארו רק שש נקודות אדומות שרק אני רואה כשאני מניחה את הראש להיות מוכנה להודות שפחדתי לאבד אותו. אולי עדיין. לשקע שלום.
*כל הפוסט הזה ולא הצלחתי להעלות את התמונה הרלוונטית.