יש לי הרגל כזה, שאספתי מאיזה מגזין נשים כלשהו, בימים שאני שפופה במיוחד ואין לי מצברוח אני מתלבשת יפה במיוחד לפני היציאה מהבית, מטפחת את עצמי קצת יותר כדי לפצות על ההרגשה המחורבנת בחיצוניות נאה. לרוב זה טריק לא רע בכלל, אני חייבת לומר.
הבוקר החלטתי על השמלה עם הפסים, זאת עם המחשוף והקשירה, ולקינוח בחרתי את החזיית פוש-אפ הגדולה בתבל. היא כל כך ענקית, שאני יכולה לשוט בה בירקון. היא כל כך גדולה, שאם הופכים אותה ומניחים על הרצפה היא נראית כמו מאהל בדואי. ורוד. קניתי אותה בשלושה פאונד בלונדון, תחת ההבטחה שהיא תגדיל לי את הציצי בעוד ציצי לפחות.
עכשיו, זה לא שאין לי כלום. יש איזה ציץ, ציץ וחצי, ורוב השנים הם גם היו חייכנים ונחמדים לקהל המעריצים. אין תלונות. אבל החזיה הזאת, אוי החזיה הזאת...איתה הם נראים כאילו הם צומחים לי מהגרון, כאילו אני לפחות דדנית, אם לא איזו חצי פמלה לפחות. אז שמתי את החזיה והשמלה, ובגאון צעדתי החוצה מהבית, דקיקה ודדנית, זקופה כמו שרק ציצי ענקיים יכולים להזקיף אישה, בלי הנדנוד מצד לצד, תודה לאל.
יש דברים שתופשים אותך בהפתעה. כמו כמה לגברים חסר בורג במוח, למשל. כי הטוסטוסן הזה הוא כבר השני שמעביר את המבט שלו עליי מלמעלה למטה ומסנן...
"איזה תחת"...
?!
