פומיקי פה, פומיקי שם

זפוי (מהאמצע)

זפוי זה שם עצם ברוסית, שמשמעו תקופה מסוימת (הכרחי שתעלה על שלושה ימים), שבה אדם נכנס למסע במהלכו הוא שיכור כל הזמן. עכשיו, נתעלם מהעקיצה המובנת מאליה – שברוסית מצב שכזה מתואר במילה יחידה, ואף נתעלם מהמניעים לזפוי, אבל לא נתעלם מכך שבאמצע הזפוי, כמו ירח מלא ועגול, מנצנץ לו הערב של הפאק-פסט.

זאת בכלל חכמה קטנה מאוד שהערב ההוא נצנץ, כי כבר כמעט חודש שהכל סביבי מנצנץ כל הזמן. כמו אבקת פיות שמסגירה את כל מי שבא איתי במגע, ובאותו לילה אנשים ניצנצו. יכולתי לראות את עצמי עליהם כמו גחליליות קטנות, והיה בזה משהו מרגיע וסודי, משהו שאני יודעת והם לא.

הוא היה כל כך טוב אליי, והיה את כל העניין של החלום. אתם מבינים, אנחנו יושבים ערב שני במטבח שלו, אל השולחן שלו, ופתאום אני מקבלת את אחד מהדה ז'וו'ים האלה, שאי אפשר להתווכח איתם, ועננה מתבהרת ואני נזכרת מאיפה (כי נעשיתי אמנית פיצוח הדה ז'וו) ואם לא היה זפוי אולי הייתי נמעכת תחת ההבנה, שחלמתי עליו ואותו לפני שנפגשנו. זאת לא פעם ראשונה שזה קורה, אבל כל פעם היא ייחודית ויחידה, וזאת יחידת חלום שלמה, עם התחלה ואמצע מטושטש מאוד, וסוף. את אמצע החלום אני זוכרת כמו המונטז' המפורסם של ארוחות הבוקר ב"אזרח קיין".  הוא ואני נעים מסביב לשולחן אצלו בבית, אבל השמים או העונות מתחלפים מסביבנו. יום הופך ללילה הופך ליום, אור וצל, ואני זוכרת שהייתי עצובה באמצע החלום, אבל לא בסופו, ושהיה לי חשוך מדי. אני מתה על האירוניות הקטנות של החלומות שלי, לפעמים נגלים לי דברים בנגטיב. 

כל כך פינק אותי, ובכל זאת פספס בגללי איזה חמישה גולים. בתמורה ביקש לראות אותי רואה אותו מזיין מישהי אחרת. רציתי לגמול לו, אז החלטתי לבחור לנו אישה במסיבה. היא היתה יפה והיה לה ריח נעים ושמלה מדליקה, ואפילו שהעפרון נמרח לה והיא היתה שיכורה, אפשר היה לראות שיש אישה צעירה בפנים, וחשוב ביותר, היא היתה מישהי שאולי אף פעם לא הייתי. עכשיו, היינו אמורים להגיע ישר למקום מבטחים, ולהחל בשגלת, נכון? אז זהו שלא, טעות. כי שעות עוברות, ואלוהים אדירים עד שהגענו לדירה הייתי הו-כה-משועממת, וכל הקשרים כבר נפרמו, שיכלתי להתעלם מכולם וללכת לישון, וזה מה שהחלטתי לעשות. היה מאוחר מדי ומוקדם מדי בבוקר לייצר שוב עניין שכלי, ויצר הנמנום גבר על יצר החרמנות, והיה את הפחד הזה, שלא אוכל לעמוד במה שהולך לקרות, שזה הסוף שלנו, שאני הולכת להשבר. למזלי, היה לי את היתרון של החלום. אני יכולה לדעת איך אנחנו נגמרים. יותר נכון, מתי אנחנו לא. אני לא זוכרת אם עצמתי עיניים או לא, עד כמה קרוב הוא ניגש להעיר אותי, אבל כמו ילד עם עינים נוצצות הוא אומר לי, בואי, את חייבת לראות את זה, ואני באה ורואה ונדהמת קצת, ומתיישבת במקום עומדי. הוא יושב לה על הפנים. עכשיו אני יודעת איך זה נראה. איתי הפעולה עד אותו רגע הניבה תוצאות דלות וזעומות, אבל לא כאן. כאן זה נראה אחרת – היא נראית אחרת, והוא – הוא מחייך אליי, מבסוט. המבט שלו מלא פליאה, מלא שעשוע, מלא התלהבות, אבל מפתיע יותר מהכל, שלמרות שיש שם המון הנאה, אין שם עונג. עונג, נו! אתם יודעים איך זה נראה כשזה נראה, ואין שם. אבל יש שם אלף דברים אחרים ואני רואה איך הוא מכיל את הסיטואציה אבל לא את הרגע, את המצב אבל לא את התחושה, ותוהה אם הוא כמוני, שלוקח שלושה ימים לעכל כל דבר, ומתאהבת בו לרגע, כי הוא נראה כל כך שמח וכל כך מתפלא וכל כך איתי.הוא מצחיק אותי שוב כי מכל הדברים דווקא את זה הוא חולק איתי. הוא קורא לי אליו, ובזהירות, שלא לפרק את החבילה, אני מוצצת לו כמו שהוא אוהב עד שהוא גומר.

את הערב שאחרי אנחנו מבלים בליטופים וליטופי אגו, והוא אומר, אני לא חושב שאני אתן לאף אחד לזיין אותך עכשיו, את איתי. ודורש ממני הסברים על אהבה. כשאני מבטיחה לתת (בקושי רב) הוא נותן לי את שלי. על השולחן, מכל האפשרויות, מעל לגגון מתחלפים מעלינו לילה ויום ולילה, אור וצל. אני רוצה כל כך לתת לו את האורגזמה שלי, אבל לא מצליחה. למרות שאני רועדת ורוטטת ולא רוצה שהוא יפסיק גם עוד שנה, אין פיצוץ. כמו חלום שנמזג לתוך בוקר, אנחנו ניתקים ונפרדים.

זפוי – ההתחלה (או הסוף) (או "האמן ומרגריטה" עמ' 200) (או יימח שמך, כאילו לא שברו לי את הלב לרסיסים לפני דקה וחצי)

אוקיינוס אמר לי פעם במכתב וקלטת, שזהו הסדר הנכון. קודם סוף ואחר כך התחלה, ואני משתדלת לזכור פחות או יותר כל מה שאוקיינוס אמר. אז תחילתו של הזפוי כמובן בסוף, וכהרגלי בקודש בסוף אני אכנס לצ'אט (או בהתחלה) כדי להתבדר קצת. כי דווקא בצ'אט של הכלוב אפשר להרגיש פחות בודדים לפעמים לא-משנה-מה-מרגישים. פונה אליי אחד, ולא עוברות כמה דקות, ואני קולטת שהאדם בצד השני מבין אותי, מתעניין בי, קרא אותי. לא להאמין בכלל, קרא וזכר והבין, ושואל גם על פוסטים ישנים נורא, שאני צריכה ללכת ולחפש למה התכוון המשורר. וגם בכלל, מסתקרן ומתעניין, והשאלות שלו לא בנאליות, ואני מוצאת את עצמי עונה תשובות כנות לחלוטין כאילו אנחנו חברים ותיקים. לאט לאט אני מרגישה מוכלת, נזכרת, משמעותית. האבנים הקטנות מסביב ללב שלי מפשירות ונמסות, ואני לא חשה בהעלמן, אבל חשה היטב בהקלה שבאה אחרי שכל אבן כזאת מפסיקה לדקור. רואים אותך פומיקי. אני נדהמת מהצד השני שמופיע במסך, וחושבת על נרקיס ועל הבבואה בנהר, האם אנחנו מתאהבים רק בעצמנו, רק בהשתקפויות של העצמי שלנו באחרים? אני ממהרת לשאול שאלות בחזרה, לא מניחה לעצמי ליפול שוב לאותה מלכודת. לאותו הנהר. מי אתה ומה אתה ומה אתה רוצה. אנחנו מדברים מסביב קצת, כמרבית האנשים החקרניים, לעיתים מעטות הם מרגישים בנוח לחשוף את צפונותיהם. אני לא מרפה. הוא מחבק. מהצדדים יש שיחות אחרות, פניות נוספות, הבטחות שונות ומשונות. הערב כבר אורב ואני צריכה ללכת להתרחץ לפני ארוחת השבת אבל אני מחוברת לצג ולמקלדת ולא מתנתקת, לא רוצה. אני שופכת קצת מלב שבור, אני מרשה לו לרפא אותי במילים, בעניין, בתשומת לב. הלב לא מרגיש פצוע וכל האהבה הזאת שאין לי למי לתת פשוט צפה ועולה בתוכי, זורמת סמיכה כמו דבש. אני מתמסרת לליטוף האותיות ומרשה לעצמי לחלום על דברים, דברים כמו טיול ושיחה ובילוי ויותר מזה. שטויות אחרות, פנטזיות של פומיקים, דברים שכל כך הרבה זמן לא חלמתי, מילים שכל כל הרבה זמן לא שמעתי, ליטופים שלא קיבלתי שאליהם הייתי כל כך רעבה, ואני נזכרת פתאום במשהו. כלבת שעשועים. בית עם גדר לבנה ומרתף. זה משמח אותי.

אני מתאהבת בו קצת שם באותו רגע, ולאותו רגע מרשה לעצמי לקוות, ואז הוא מספר לי שהוא לא. לא יוצא מהבית, לא עובד, לא יקח אותי לדייט לאור נרות בלי תחתונים, או איזו קלישאה אחרת. רק נשבור אחד את השני, שני אנשים אבודים. רק תשבור אותי עד שקמתי מעפר ואפר, רק אשבור אותך כי אני לא יודעת עוד מי אני לגמרי, והמוזרות שלך מכמירת לב. גם שלי.

הוא שובר לי את הלב, מה שובר – מרסק. את החלק שלא רפא עוד, והוא יודע את זה ויכול להבין למה אני חייבת לברוח.

אני מתנתקת, ומתחילה לקרוא את האמן ומרגריטה. בעמוד 10 אני משליכה את הספר בזעם והולכת לפריזר, לוודקה. זפוי.

זפוי – הסוף (או ההתחלה) (או "שבור") או "פעמיים אותו הנהר"

אני שבור – הוא מצהיר על עצמו. מזכיר לי בקולו את המילים האלה בדיוק שאמר לי אריה אחר, רק שהוא אמר את זה אחרת. מדהים שאת זה אני שומעת דווקא משני האנשים השלמים והסגורים על עצמם שראיתי לאחרונה בין בני גילי.  את לא יודעת כמה הקשר האחרון שלי דפק אותי, אומרים שניהם במקהלה (קצת מרגיז, אבל אני לא מראה, כי שניהם לא יודעים הרבה על מה שאני עוברת כרגע, ואני?) רק שהראשון כבר אהב אותי ורחוק מדי בזמן ובמרחב והשני עוד לא וקרוב מדי ומתבלבל מעצמו וממני באותם מימדים ממש , ולי אין כוחות כרגע. זפוי.

את לא יודעת כלום על הלב שלי כרגע ועל מה שאני יכול או לא יכול לתת, אומר האחד ואומר השני. אני יודעת. ואני לא מתפלאת שזה מה שיש לשניהם לומר לי כרגע, כי דומה מושך דומה. הם לא שואלים כלום על הלב שלי (מפחד? מאדישות?) ואני לא מספרת. נותנת לשניהם את מה שהם זקוקים לו באותו רגע, יש בזה שכחה ורוגע. אין שכל אין דאגות. זורמת. אותו הנהר.

עם האחד אני זוכרת שאי אפשר להכנס לאותו נהר פעמיים, ואומרת לו בתעוזה פתאומית, שאם אין לו איפה להניח את הלב השבור שלו, שייתן לי אותו. בטוחה ביכלתי לערסל ולטפל, ולא לפחד משברון, ולא משכחה.

עם השני, אני לא יכולה להכנס שוב אל אותו הנהר, וראיתי את המבט הזה שלו בעינים כשהוא אמר לי את המנטרה הקבועה שלו. הוא, דווקא הוא הבלתי נדלה, נותן לי את נאום "תמיד אותו הנהר", ואני רואה שאולי לראשונה הוא שוכח אותי בתוך המערבולת, ושוב, זה אותו הנהר המוכר לצוף לבד קמעה.

אבל יש לי סבלנות ללבבות שבורים, לליבי השבור, ויש לי את היתרון של החלום. בשני המקרים.