(או: פומיקי תורמת לחוסן הלאומי)
המסתערב המאובק שעולה במדרגות מתקבל בחיוכים וחיבוקים מאוזן לאוזן, ונשלח כלאחר כבוד לגלח"צ כי הוא מפחיד את הילדים (אני! אני!). כבר כמה ימים שמתריעים בפניי שאצטרך לפנות את עריסתי לטובת חייל בודד שמגיע מעזה, ולעבור לישון במיטה המלכותית, איום שמתקבל בתגובה נלהבת במיוחד. כשהוא עולה במדרגות אני מחייכת אליו באהבה גנרית. לא ראיתי אותו מימיי, אבל כמה טוב שבאת הביתה, כמה טוב שיצאת בחיים.
כשהוא יוצא מהמקלחת הוא כבר נראה ילדון, עור זית מתוח חלק וחיוך נקי כזה, כאילו לא עבר שלושה שבועות בתופת, מין חיוך של רוגע שמתחיל להשתלט. הוא נשלח לחדר הילדים (אני במעמד מיוחד בממלכה, לפעמים ילדה לפעמים אישה, תלוי אצל מי האוכל ולמי כואב יותר) בזמן שאני מכינה את העוגה הטובה ביקום, עוגה שתכננתי להכין באהבה לאנשים שממש אוהבים אגוזים, ואת כל האהבה שלי אני מכניסה לבצק המשוקלד, ובאצבעות מלטפות לשה חום ושכחה לצנחנים שלמעלה. (כמו מים לשוקולדה)
אני פורסת מהעוגה, קח גיבור ישראל. הוא מחייך אליי חיוך מתוק ונערי ופתוח, ואני מפנה לו את הפינה שלי במין אימהיות מגוננת כזאת: חם לך? שאפרוס לך את הסדין? עוד פרוסה מהעוגה? ויסקי? הוא מתקרב אליי בעדינות, נפתח אליי כמו פרח, הסיפורים נשפכים ממנו פתאום חצי ביישנים חצי זוועת-עולם, אבל אני כזאת עמה בדברים האלה לפעמים ולא מבינה ולא קולטת, עד שאנחנו נשארים רק שנינו (פומיקי תישאר לבדר את החיילים) והוא מניח עליי יד פרושה ואצבעות, ועוד אחת, ואני מבינה והבלבול משתלט עליי.
אני מבוגרת ממנו בהמון, גדולה מספיק להיות...אחותו הגדולה. אם אתן לו אסימון וכריך הוא לא יבין על מה אני מדברת ומה זה השקל הזה עם החור. אני מבקשת רגע להבין ולהרגע ולהחליט, אני אומרת לו "עזה דפקה לך את המוח" הוא צוחק, ולרגע נמהל משהו אחר בצחוק שלו, ואני חשה בצורך שלו בנחמה ואהבה ומגע של אישה, ואני מנקה מעצמי כל מחשבה אחרת ורגש אחר וכל דבר אחר שיכול להפריע, ומתמסרת לו נקיה ושקופה, ונותנת לו להיטהר אצלי כמו שאני יודעת לתת.
הוא לא מפסיק לדבר תוך כדי, הוא מדבר אליי ועליי, הוא מבקש ממני דברים ואני שותקת וסופגת אותו, ומחכה. פתאום הוא מתחיל להזיע, ופורצים ממנו ריחות של בתי אבן ישנים, של שטיחים פרסיים מלוכלכים, של עשן ואבק שריפה, של זקנות ערביות מוטרפות, זיעה של פחד וכאב ואבדן ואת כולם הוא מטביע בתוכי ואני מקבלת בשתיקה הלא טבעית שלי, ואני יכולה להריח עליו את המוות הקרוב המתרחק ואני מלטפת אותו עד שהוא נרגע ומחייך שוב, באהבה.
אני מנשקת אותו על המצח ומכסה אותו כמו ילד, והולכת למיטה המלכותית שם כבר המלכה מנחררת לה במלכותיות, מצמצמת נוכחותי ומנסה להרדם, אבל כשאני עוצמת את העיניים מעפעפיי הסגורים נוזלות הרבה מאוד טיפות משונות, מלוחות מעט. כל הבית ישן בשלווה לראשונה מזה זמן רב, מלכות, נסיכות וצנחנים, ורק אני מטפטפת את הכאבים והזיכרונות שספגתי, ומתפללת שזה יספיק.
