אני חושבת על השיר הזה כבר כמה חודשים טובים, מאז פוסט ישן של snitch שהזכיר לי אותו ומאז הוא מצטלצל לי בראש. אני חושבת על השיר הזה כי הוא מזכיר לי חלק מהגברים שהייתי איתם, ואיכשהו תמיד הם נעלבים ממנו, במקום להגיד "וואללה, תודה, לפני שיהיה מאוחר מדיי".
אני חושבת הרבה על השיר הזה בעיקר בגלל שלאחרונה ככה אני מרגישה. בייחוד מאז הגבר האחרון שהיה בתוכי. אני מרגישה שאני הוא האיש, הנשים הם גבריי, והם באים ותובעים את שלהם, ותובעים את שלהם, ולא משאירים לי דבר לעצמי.
"אני מכיר איש שעשה לעצמו אשה אידיאלית מתשוקותיו:
את השער לקח מאשה שעברה בחלון אוטובוס,
את המצח מדודנית שמתה בצעירותה. את הידים
ממורה בילדותו, את הלחיים מן הילדה, אהבתו הראשונה,
את הפה האשה שראה אותה מטלפנת בתא ציבורי,
את הירכיים מנערה ששכבה בחול ליד הים,
את המבט המצודד מזו, את העיניים מאחרת,
ואת המתניים מפרסומת בעיתון. מכל אלה עשה לו
אשה שאותה אהב באמת. וכשמת באו
כולן, כרותות רגליים, חצויות פנים, מנוקרות עינים
מרוטות שיער, קטועות יד ופצע במקום הפה,
ותבעו את שלהן ותבעו את שלהן,
וחתכו מגופו וגזרו ממנו וקרעו מבשרו.
והשאירו לו רק את נשמתו האבודה."
(יהודה עמיחי/פתוח סגור פתוח, מתוך: לשון אהבה ותה על שקדים קלויים)
*בקרוב: ורדימון, סוף שנת האבל, ואשת הפח לומדת את הלקח. אולי.
