נובמבר הוא החודש הרשמי שלי לחשבונות נפש. תמיד הסיכומים, השינויי, ההזדמנויות, תמיד בנובמבר. עננים בתקרה, עוד דקה וחצי תהיה לי יומולדת, בנובמבר אימא שלי נולדה ורבין נרצח, בנובמבר לפני עשר שנים פתחתי את הבלוג הזה, ובשנה שעברה, בנובמבר לפני הסופה הגדולה, הכלבה שלי והצל שלי יצאה מהבית ללא שוב.
אני מלאה ביותר מדי מחשבות בחודשים האחרונים, מלאה בפרידות וברענונים, בונה מחדש והורסת, אבל את העניין הפעוט הזה, של התא המשפחתי שנעלם פתאום, במחי זנב, אני משתדלת לשים מאחורי.
היה בזה משהו מוזר ומשונה, במוות שלה, בתזמון, בבחירות שעשתה עבורי. אני לא זוכרת הרבה מהחודשים שעקבו, לא זוכרת אם ומתי התחלתי להתאושש, לבנות לי בית מחדש, לישון טוב שוב. אני קוראת שוב את הפוסט שכתבתי אבל לא פרסמתי כחודש אחרי מותה. אם לוקחים בחשבון את התגובות האוהדות והדאוגות של קוראים נאמנים על הפוסט האחרון, הפוסט ההוא בהחלט היה גורם לבהלה רבתי. אני זוכרת כשחשבתי את המחשבות ההן שכתבתי. לרוב במיטה, עם היד של הטוסטר עליי והוא ישן, ואני ערה, בוהה במחשבותיי שלי ושואפת לחדול.
יש כל מיני אנשים בעולם. רובם, אגב, אף פעם לא יבינו אותי. זה בסדר. מבחינתי לפחות. הייתי חשופה ללא מעט ביקורת באבל שלי על הכלבלבה, שייזדיינו. אבל עכשיו עברה שנה, ויש יותר מסימליות בעובדה שלפני שנה בדיוק התמוטט לי מה שכיניתי בית והנה אני כבר נכנסת לבית חדש, שבניתי בעצמי, עבורי, ושהוא בהחלט ממלכה.
רק העניין הזה עם זוג אזניים מתנפנפות, אף לח וזנב מתקשקש עוד מגרד לי בבלוטת הדמעות.
