*ככה זה היה, מההתחלה כבר, מהרגע הראשון. מהנשיקה הראשונה, הפעם הראשונה, משהו שונה בטעמים שלי, אני יודעת.
לא סיימתי לקרוא את "אנקת גבהים". הספר עצבן אותי עוד כילדה. לא הבנתי למה המטומטמת הזאת מוותרת על גבר טוב וישר ונאמן תמורת איזה חמום מוח שמיילל בשדות. לא עניין אותי שהלב רוצה מה שהוא רוצה. לא קניתי את זה. איך יכול להיות שלא מפעילים מחשבה לוגית פשוטה של תכנון לעתיד? מי לעזאזל תעדיף אי פעם טמפרמנטי על פני חכם?! זה שיגע אותי. תמיד סלדתי מהית'קליפים למינהם (מלבד ללילה, מדי פעם, וגם בתנאי שהם סותמים). גבר בעיני היה משהו אחר לגמרי, עד שבא הספר הדפוק והרס לכולנו בחטיבה.
***
כשבת דודי ואני נפגשות, אחרי כל הלירלורים על מה העניינים ומה נשמע, לקראת הסוף תמיד היא אומרת: "פגשתי בחור. ממש הטעם שלי".
-"מכוער?" אני שואלת
-"מכוער מכוער" הוא צוחקת "וגם זקן. בדיוק לטעמי. ואת?"
-"גם אני הכרתי מישהו חדש" אני מספרת לפעמים
-"שמן?"
-"הוא לא שמן, הוא גדול כזה" אנחנו מזמרות במקהלה וצוחקות לנו. זה קטע איתנו בנות הר-צבי. אנחנו אוהבות את הגברים שלנו יוצאי דופן וחכמים. ככה לימדו אותנו. קצת יותר יפה מקוף אבל החכם ביותר בחדר, אם את יכולה להרשות לעצמך. אני אישית מעדיפה קצת יותר יפה מגורילה אבל חכם, אבל זאת אני.
בתואר שלמדתי אשתי צחקה עליי נורא. זאת היתה שנה מאז שגרגמל ואני נפרדנו, ואני טרם ביתקתי את בתוליי שצימחו להם מחדש, וברחבי הקמפוס כל חברי ואימא שלי תרו על מנת למצוא לי שידוך הולם, רצוי דובר שלוש שפות ובעל אזרחות זרה. הביאו לי את גרישה ששקל 90 קילו ונראה כמו הריסון פורד בצעירותו, הביאו את ג'רמי שעשה עליה מצרפת והעור שלו נראה כמו ממרח נוטלה טרי, הביאו את שלומי, שהיה קצין בתותחנים והיו לו אזניים עם שפיץ. אבל לנסיכה לא נאה. רק לימודים יש לה בראש, ומה זיונים עכשיו.
בשיעור קשה במיוחד, שהתנהל תמיד בשיטה הסוקרטית וכלל המון ראשי תיבות שלא יכולתי לזהות, המורה (המצוין) מסתובב בכיתה ושואל שאלות קשות. קשות מאוד. אני תמיד נדלקת בשיעורים כאלה. אני לא מפחדת לטעות, לא מפחדת להשרף, רק תנו לי לבעור זמן מה ואני מאושרת. הייתי מוכנה לתת יד ורגל בשביל לדעת את התשובה לשאלה האחרונה שנזרקה לחלל האויר. מי שיכול לענות עליה, אומר המורה, הבין את כל מה שדיברנו עליו עד עכשיו. אני נורא רוצה להיות הבנאדם הזה, אבל בעוונותיי אני לא, ובינינו גם כל האחרים לא, ובתסכול-מה המורה אומר בהשלמה: "סטיבן?"
וסטיבן שיושב שתי שורות מאחוריי פולט במין נמנום חצי משועמם: "פרל הארבור, מלחמת יום כיפור ועוד-משהו-שאני-לא-זוכרת" כאילו הוא משועמם פה. כאילו הוא ריחם עלינו כולנו המטומטמים ושמר את התשובה לעצמו כדי לא לקלקל לכולם. בדיעבד הוא סיפר לי שזה בדיוק מה שהוא עשה. "מי זה?" אני שואלת את אשתי, והיא צוחקת. "אני רואה שהגעת להחלטה" היא מלגלגת עליי בחיוך, ומקמטת את השפה כדי להעיד שהבחירה שלי אינה לטעמה.
והיא צודקת, כי הבחור המסכן מכוער, מה-מכוער...אם הוא היה מבוגר ב40 שנה הוא היה בול הטעם של בת דודה שלי. ולא רק שהוא מכוער, הוא גם רזה כזה, עם שרירים בכל הגוף, יאק. אבל הוא יודע את התשובות לכל השאלות, אז אני לוקחת אותו הביתה ושוכבת איתו עד סוף תקופת המבחנים. כמעט וסיימתי בהצטיינות.
ולמה נזכרתי פתאום בסטיבן? כי היום סוף סוף אחרי מה שנראה כמו נצח, קיבלתי שוב גירוי אינטלקטואלי עילאי ומרומם בתוספת פלירט מסקרן, וחזרתי הביתה חלשת ברכיים ורוטטת. נשכבתי על הספה ונאנחתי כמו גיבורה מטופשת מרומן מטופש. מדי פעם עשיתי תנועת ניעור עם הראש. מבחוץ אני נראית כמו כלבלב מתנער מגשם, אבל מי שמכיר אותי יודע שככה אני מנערת מחשבות מיותרות על בחור.
***
הוא לחלוטין לא הית'קליף. אני חותמת על זה. גם לא מבפנים. והוא גם לא שמן. אולי פוטנציאל לכרס בירה, אני מקווה. והוא מכוער, אבל לא עד כדי כך, לא מספיק. אבל הוא כל כך חכם. כל כך חכם. אז למה דווקא השיר הזה רץ לי בראש כל היום?
