רק משהו קטן לגבי זה.
"זאת פומיקי" מציג אותי הפרופסור הגאון, "היא מנהלת את הכל וכולנו עבדיה". הוא מציץ אליי בזוית העין במבט קצת ילדי של עשיתי-טוב? ואני מרימה גבות. בדיחה טובה בהתחשב בשעות המטורפות שלו, ובקפריזות, אבל אני עוזבת את זה ומחייכת. אני חושבת על זה מדי פעם כשאני מנהלת את האירוע הגדול שהרמתי עם כל האנשים החשובים וחשובים בעיני עצמם. זוכרת להיות יפה ולחייך ולשתוק. משכנעת להקשיב לי כשאני מרגישה שצריך. משתדלת מאוד לא להתעצבן מטמטום. לא מפריעה ולא מתחבאת. מספקת את הסחורה.
בסוף היום אני לא ממש צריכה שאף אחד יגיד לי, אני יודעת ששעשיתי את העבודה הטובה, אני יודעת מה הצלחתי לספק, אני יודעת גם, לצערי, שאין לי באמת אף אחד לחלוק את מלוא גודל ההצלחה, כי לא היה שם אף אחד שיודע כמה זה היה עדין. אז אני חוזרת לביתי המופלא, הממלכה שלי, שותה קפה עם חברה, מעשנת ג'וינט עם כוסית של ברנדי, אני פושטת רגליים ומלטפת לעצמי קצת את האגו ומתכוננת לעשות את הטלפונים של ההודיה
כשג'וק מעופף ענקי נכנס דרך החלון ומתחיל לטייל בסלון שלי. שלי!
בצרחות אני עפה לחדר השינה, מנסה למצוא משהו להרוג איתו את הג'וק כשאני מבינה שהשארתי הכל בסלון. בהצצה חטופה אני מגלה שהג'וק משתעשע ליד הנעליים שלי. אני סוגרת את עצמי הרמטית בחדר והולכת לישון. תשע וחצי בלילה.