יש לי שכן אחד שמנגן בפסנתר. הוא מנגן נפלא ואני שומעת שהוא גבר מהכוח של האצבעות על הקלידים ומחוסר הגמישות של הפרקים שעוד מחפשים את האקורד המתגלגל של שופן.
יש לי שכן אחר שמנגן בטרומבון. הוא כנראה נער צעיר, והוא מתאמן כל יום ואף פעם לא מסיים כמו שצריך, תמיד נע ממארש צבאי ל"אימא יקרה לי". אני יודעת איזה חג מתקרב לפי הנגינות.
הבית שלי עוד מריח כמו צבע ודבק, ועוד לא ממש כמוני, ועדיין כל פעם שאני נכנסת אני עוד מריחה את הזרות, ומשתוקקת למלא את הבית בריחות אחרים, של חיים ושל צחוק ושל שינה ושל סקס, ולאט לאט אני מתקרבת לזה, צעד אחרי צעד.
אני אוהבת את הבית שלי, אני אוהבת את המזרן שלי, אני אוהבת את המקלחת שלי ואת המטבח, אני אוהבת את האור ואת האויר ואותי בבית הזה, מעל הכל אני אוהבת אותי.
אחרי כל כך הרבה זמן ומחשבה היופי מתחיל לבצבץ מתוך הבית הזה, גולש אליי שוב, מציף אותי. החלקים שאני אוהבת, החלקים שאני גאה בהם, הזמן הזה שיש לי פתאום, מרחב הנשימה.
*תוספת מה15.6.2015
אתמול התחיל מישהו לנגן בקלרינט את "מלאו אסמינו בר". אני חושבת שיש לי רק שכן אחד, שהוא או היא מורים לנגינה.