במהלך חגיגות יום העצמאות, מתישהו בין הבקבוק השני של הוודקה לנגלה החמישית של הצ'יפס, עוד זוג הלך ואמר לי שלום. חמדמדים, כפרה עליהם. אתה דברתי חמש דקות, איתו אפילו פחות. חיבוק ממנה, נשיקה פולניה לחה ורועשת על הלחי ממנו. אחוזת רוק ותדהמה פניתי מהם מבולבלת, וחיפשתי לי מקום להתחבא ולנגב. בעודי מבצעת את התנועה הבנתי שהתרגלתי אליה, וחישבתי בראשי הקט והצף את כמות הפעמים שניגבתי את הלחי עם שרוול של משהו במהלך הערב.
שיחזרתי את כל נשיקות ה"How do you do?" של הערב פנימה והחוצה, ומיינתי את הנתונים. אנשים הם חצופים, שמעו נא. נמצאה קורלציה הפוכה בין מידת ההכרות וכמות הרוק בנשיקה. יענו, כמה פחות מכירים ככה יותר לח. כאילו אנחנו סוג מסוים של יונקים שמלקקים זה את זה בלחי לשלום ולא להתראות, כאילו שאם רק נפגשנו זאת סיבה טובה להתיז עליי פרומונים, הורמונים, חיידקים ושאריות של צ'יפס.
דווקא האנשים שמכירים אותי יודעים שאני אוגרת נוזלים. קרירה במידה כדרך הספיוסקסואלים, מסוגלת להראות התרגשות בנוסח "איזה-כיף שנפגשנו-הלוואי-וזה-יקרה-עוד-פעם" גם בלי לסמן טריטוריה או מופע רוק. מספיק להצמיד לחי אל לחי, פעמיים או אפילו שלוש כמנהג השוויצרים - מידת האינטימיות נמדדת במיקום הנשיקה: קרוב לקצה הפה הוא חושק בי, קרוב לקו האוזן דפדפי הלאה. לפעמים אפילו זה יותר מדי בשבילי.
ניגבתי נשיקות וחייכתי וביליתי הלאה, מוטרדת אך מעט מהממצאים הכה-מרתקים האלה. חשבתי בעיקר על נשיקת הלחי המנצחת של השבוע, של החודש, של השנה. מהסוג המושלם והנדיר של נשיקת לחי להתראות שאומרת את הכל. לפני כמה לילות אחי יצא מהבית, וליד הדלת הוא חיבק אותי להתראות והלך. אחי לעולם לא מנשק, הוא רק "מגיש את הלחי" כמו שאימא שלי קוראת לזה, והרבה זמן הוא לא עושה גם את זה. שתי דקות אחר כך הוא חזר, והצמיד בשקט מחייך את לחיו ללחיי. עצמנו עיניים ולשניה היינו שוב גורים.
וזאת ידידיי, סיבה למסיבה בפני עצמה.
