אני נכנסת לבית של החברים-בפרדס-חנה מתה לשירותים אחרי הנסיעה הארוכה ברכבת. אני טסה כמו חץ ישר לבית השימוש, סוגרת את הדלת, פותחת בזריזות כפתור, רוכסן, ומושכת את הג'ינס למטה בכמעט-אלימות. אני מנסה להתיישב, מתאמצת לדחוס משמניי ישבני למושב האסלה....?! לוקח לי יותר משתי דקות להבין שהתיישבתי ישר על מושב האסלה של הפעוטה בת ה-3, כולל המדרגות והכל, ואלוהים יודע שהטוסיק שלי לשם לא ייכנס, לא בלי מאמץ רב. קטן מדיי.
בזריזות ולא ללא גיחוך עצמי אני מקפלת את המושב במהירות ומשעינה אותו על הקיר, ממהרת להתיישב חזרה, רק כדי ליפול בבהלה ישירות לתוך חור האסלה, שעכשיו ללא מושב היא פעורה לישבן גדול משלי. גדול מדיי.
באנחה עצמית קלה אני משחררת את המושב, מתיישבת, ומשחררת זרם. מתאים בדיוק.
(*כנראה דברים באמת מסתדרים לי אם חזרתי לכתוב על הפרטים החשובים של החיים, כמו פיפי)
