אז זה נכון, זמן רב ביותר עבר מאז שמישהו טחן אותי. סוג של התנזרות מבחירה, תעדוף שאין לי בעיה איתו לתקופות, אבל בירח מלא זה נעשה קשה (that's what she said) ועוד פסח. הייתי עסוקה בדברים אחרים, זאת לא סיבה לשפוט בנאדם. אלא שבזמן האחרון זה נהיה קשה. קודם כל זה התחיל בלב (כמובן) שטרח ליידע אותי שהוא עולה על האופנוע וחוצה את היבשת שלו מצד לצד. לא תשמעי ממני כמה שבועות. ממזר. בדיוק כשהזכרון שלו יורד לי בלילה עם הרוחות של סנטה אנה הפסיק לעשות את העבודה וכבר התחלתי לדאוג, הוא מתקשר. אני מזהה אותו מהצליל שעושה הפה שלו כשהוא נפתח. משהו מטורף. מכירה בשבריר השניה בו אני שומעת את השפתיים שלו נפשקות, הלשון משתחררת בצליפה מהחך, אוויר נשאף. הוא מזדהה שלא לצורך ומספר לי על המסע הצפוי.
וזה מחזיק אותי עוד קצת, המחשבה עליו במעיל עור וירכיים מפושקות מעל מכונה מטרטרת, אבל פחות ממה שצריך, ואני מרגישה כבר את הדגדוג המוכר הזה של טרום מחזור ואת התחושה הלא נעימה המכווצת, ולעזאזל האורגזמה בורחת ממני והרגשות מתבלבלים לי וכמו פומיקי טובה ואחראית אני מרימה בשישי טלפון לארז וסטו ומבקשת לבוא, אם אפשר במטותא. וכן סבבה ואחלה ובואי ויופי אבל אז הגמד השפל זורק שנצא לבלות "ושתבוא כוסית" וכבר אני מבינה שזה הולך להיות פרויקט שיקום שכונות ונלחצת. מזל שלא אמר "תבואי מוכנה". את האנחה הפולנייה שלי אפשר לשמוע מהדהדת בין כתלי ירושלים וחוצות העיר עד עכשיו. מהלחץ אני נכנסת למקלחת, רק כדי להבין לקראת השטיפה הסופית שהתרחצתי מוקדם מדי, ואוי לי שאצטרך להתרחץ עוד פעם, ועוד אחרי הלק. אני מוותרת. אין מצב שאני אבוא כוסית הערב. אני אבוא כוסית מחר. עזבו אותי מלצוד זין, אני אעשה ביד.
אבל האורגזמה חומקת ממני בלילה ובבוקר אני מתעוררת כעוסה ומנסה שוב, ופוצעת את עצמי באופן מביך ושורף במקום הנעימי שלי. פוי. לא אבלה אבל די חפוית ראש אני נוסעת לטיול ארוך וסגרירי ובדרך חזרה בכלל לא עוצרת בבית. ישר לארז וסטו. כשאני מגיעה מזינקה שם עם חתיכי לא מזוהה והחברה האהובים. אני לא צריכה להסביר הרבה או בכלל. ארז שואל אותי אם אני רוצה שנפרק את זה החוצה אולי לבכות את זה או להתעצבן את זה ואני אומרת יאללה, ומורידה לטובת הצופים חלק עליון ומפזרת שיער (אבל משאירה לטובת הצופים מכנסיים) ואנחנו בודקים איך מפרקים סוג כזה של רגש ומחשבה דרך כאב, עם חבל שחור. קודם כל הקשירה שמותחת את החזה קדימה ומגבילה את הנשימה. הידיים נקשרות אמה מעל אמה מאחורי הגב, עם הפניקה שמתחילה לטפס. אנחנו נותנים לזה כמה רגעים, אני נזכרת שאין מה להבהל. הנשימה משתחררת, הקשירה ממשיכה ומתהדקת.
על הבטן, שלוש מכות בשכמה. כמה את רוצה שאני אכנס? הוא שואל, השלישית נכנסת עמוק, אבל לא מעליבה. אני מתחילה לבכות, אבל אז פתאום מתחילה לצחוק. כל הבלבול בפורפורציה, ואני צוחקת ובוכה ונרגעת, ממשיכים. כפות רגליים (עם לק!) באוויר, החבל בין האצבעות. אני מרגישה אותו עובר. קרסול וירך פנימית, הכל מתחבר יחד בנקודה בגב, אני מריונטה מקופלת, הידד! החבל שעובר פתאום מרעיד ומרטיט משהו, ואני מתמלאת בצמרמורת מוזרה, תוהה בקול מה-קורה-לי, נענית באין-צורך-להתרגש.
אז אני מצטמררת מעלה מטה איזו תקופה, ובסוף כולם מודים לכולם, וחיבוקים ונשיקות, כמה כיף עם האנשים האלה. אני חוזרת הביתה, מתרחצת, מלטפת את הגוף בודקת חבורות נעלמות. בחלוק נעים על הספה, הטלפון מצלצל, אני עונה בהסח הדעת. שפתיים נפתחות, לשון מצליפה בחך, אויר נשאף. שומע אותי מסתשנת מהצד השני של העולם, הממזר.