מדיי פעם, כשאני שכובה לצידו של גברבר שאין לי איתו קשר אוהב, נניח סתם סטוץ או מישהו שהזדיינתי איתו בלי להתכוון, אני מקבלת התקף חרדה קל.
הבטחתי לעצמי לא פעם שלא אעשה את זה יותר, למעשה, הרגע הזה של דפיקות הלב והבדידות לצידו של מישהו הוא הוא הסיבה העיקרית לכך שאינני ציידת זוגיות. אני מעדיפה את כאבי הבדידות על הרגע הזה, בו אני שוכבת לצידו של איש זר לי רגשית, ולא מצליחה להרדם.
אז כשאני מנסה להרדם או לפחות להעביר את הזמן בלי לעוף משם באיזו דרמה, אני סופרת גברים. יש בזה משהו מנחם, לספור את כל הגברים שלי קופצים מעל גדר המחשבות באישון לילה. זה מזכיר נשכחות, זה מחליק את הקמטים, זה מצחיק אותי.
ראשון כמובן ורדימון, ותמיד נלווית אנחה קלה ומסופקת לאזכורו, ובאותה נשימה גם מוזכר החייל האמיץ סטאשק, שלמרות שלא שכבנו לימד אותי כל שידעתי לאותו רגע. אני הופכת בשניהם ומודה להם בליבי על האהבה והסבלנות וההשקעה שנתנו בי, ומשחררת.
אחריהם מגיע כמובן הקציץ הראשון, שהיה צהוב ויפה כשועל, הוא ניגן בסקסופון ואני זוכרת את רגע הפיכחון כשהבנתי שזה נורא סקסי על הבמה אבל עושה ריח לא נעים מהפה אח"כ.
אח"כ יש את האחמ"ש מקפולסקי, ואחריו את אנשי הצבא שלי, המוזר, וזה עם הקעקוע על הירך וביג לבובסקי, ואת זה שיצא אחר כך מהארון, ואת יוני ונומבון, ואת הבלאגן ששניהם עשו לי בחיים ובלב.
ואני תמיד שוכחת שם מישהו, נניח את הטכנאי או את החבר-של-ההיא, ובלב אני לוחשת לעצמי "איזו תקופה הזויה זאת היתה" וסולחת לעצמי על כל המכוערים האלה שהכנסתי למיטה שלא היתה לי, ומנסה להזכר איך סיימתי את התקופה הזאת, עם מי, ונזכרת בערב הזה שבו הכרתי את מיצי, עם הבועות הסבון והנקודה ההיא בחושך, כשהבנתי שהוא מתאהב ואני לא.
אחרי מיצי אני סופרת את האגרסיבי, ואת שני הדניאלים אחד אחרי השני, ואני נוסעת שוב לטיול ומקפיצה מעל הגדר את המאהבים הלטינים והזיונים המביכים של שכרות סטלנית של מוצ'ליירים. בין לבין אני מזכירה לעצמי את ההוא, הקצין בצנחנים-דוגמן של תחתונים-מדריך של פסיכומטרי שלימד אותי שחמט וגמר בקולות דקים ועדינים כמו בחורה.
אחר כך אני מתחילה להתבלבל. אני מקפיצה מעל הגדר בחורים לא כרונולוגית, פתאום קופץ לי ההוא שהיה נורא נורא צעיר ופעם נשכתי נורא חזק בכתף מתוך שינה, וההוא שצדתי במועדון שניה אחרי שחזרתי לארץ, ולאט לאט הצל של לב או של אוקיינוס מתחיל להתפרש מעל הרשימה ההולכת ומתארכת, ואני כבר לא זוכרת מי קדם למי ומה למה, הנשימות נעשות עמוקות יותר והעפעפיים כבדים, ואני נאחזת בשמות ובפנים הנשכחים ממני, ומשתדלת להתרכז.
אני חוזרת לארץ ולימים היפים בהם הייתי שוכבת איתם בשלשות, יוצאת איתם בשלשות, אחד ללב, אחד לשכל, אחד לצחוק הבריא. מנסה לזכור עם מי בגדתי במי. נזכרת בחצאית הורודה עם הפסים הלבנים, שגרמה ליותר מדי אנשים לאבד את הראש, הלב, העשתונות, ותוהה לעצמי שוב מדוע.
הגברבר שלצידי מתמתח/נוחר/מפהק/מפנה גב. "אל תחשוב את עצמך" אני לוחשת לו בליבי. "תראה כמה היו לפניך. אתה כמו חוליה בשרשרת ארוכה מדיי, שלעולם לא תדע עליה דבר." אני חוזרת על גרגמל ואהבתו, על האהבה בת שלושים, מנחמת את עצמי בחיבוקם של אנשים שלא שכחו אותי עד היום, שיאהבו אותי תמיד. "אתה לא אוהב אותי" אני לוחשת לזה שלצידי, "וזה עושה אותך קודם כל ולפני הכל - אידיוט".
ובשלב הזה בדרך כלל קורה אחד מהשנים: או שאני נרדמת, מחייכת חיוך קטן, או שהוא אוסף אותי לתוך חיבוק רדום, נוחר לי באוזן.
בכל מקרה את הרשימה מעולם לא סיימתי.
