הייתי בציריך מלא פעמים, אפילו גרתי שם איזה שבוע, אבל אף פעם לא גמרתי בציריך. לא כמו מוטי בננה ולא בכלל.
גמרתי בג'נבה, ולא פעם אחת. גמרתי במיילן, שזה פרבר של ציריך, שזה כמו להגיד שגמרתי בתל אביב כשבעצם גמרתי ברמת השרון.
כמעט גמרתי פעם בקוסנאכט, וכן, אני מבינה את האירוניה שבדבר.
הפעם לא היתה לי כ"כ ברירה. חברו להם יחדיו מספר אלמנטים: גל החום ששטף את אירופה ולא אפשר לישון, החלומות האירוטיים הקשים שחלמתי שם, ובעיקר הבקשה שלו שהטרידה אותי לא מעט בכל הקשור לעתידנו המשותף, כי-מה-אם-אני-לא-יכולה.
הייתי בדיוק בין הרקיע החמישי לשישי, רכובה עליו כשפתאום הוא אמר בכוונה רבה "לא לגמור בלי רשות". זה היה מעט מערער, כי אני לא ממש יודעת מתי זה בא, והאיזון העדין הזה בין לבקש רשות בזמן - כדי שגם אם יאסר עליי זה לא יהיה מאוחר מדיי, שגם אם יאשר לי זה לא יהיה מוקדם מדיי ויחמוק ממני. בפעם הראשונה ביקשתי וניתן לי וגמרתי סבבה אגוזים.
בפעם השניה הוא אמר, את יכולה לגמור רק אם תסתכלי עליי. כלומר לגמור בעיניים פקוחות. "כלום לא יפקעו לי גלגלי העיניים?" היתממתי. "זה לא אפצ'י" צחק. בכלל, אני מצחיקה אותו לא מעט. ויתרתי להפעם. גם אורגזמה שניה, גם בעיניים פקוחות, ממש סירק-דה-סוליי נהיה לי פה.
בציריך חשבתי על זה. מה אם אני לא אצליח לגמור יותר? מה אם לא אצליח להשאיר עיניים פקוחות באורגזמה? מה אם אצליח אבל זה יפגע באיכות? מדאיגה אותי ירידה באיכות האורגזמות. עד שכבר מרשים לי.
אז גל החום, והחלומות, וההנחיה המטרידה, והיו את הצהריים האלה שנשארתי פתאום לבד בלי שומדבר להעביר איתו את הזמן ואת החום, ואמרתי לעצמי יאללה למה לא, ננסה.
הייתי ממש דלוקה, כבר עברו כמה ימים מהפעם האחרונה וזה היה די קל ונעים ונוח. האורגזמה באה עליי בפתאומיות, מהירה וחזקה, הראיה מעט מתערפלת, אבל העיניים נשארות פקוחות.
אני מתחילה לצחוק, חושבת על זה שגמרתי בציריך, ומעניין מה מוטי בננה היה אומר על זה, ונרגעת קצת ומתהפכת מהחום, אבל כבר לא מהחרמנות, ושבוע אחר כך, בארץ, גם גומרת בעיניים פקוחות לעיני הקהל המעריך.
בסוף, כשהוא הולך הוא לוחש לי "ותגמרי את הפוסט על מוטי בננה".
אז הנהו.