אז עשינו את "השיחה".
בהתחלה היתממתי: "מאמי....אתה זוכר את המכה הזאת שנתת לי?...."
גם הוא מיתמם, אפילו מתרעם. "מכה?! מה פתאום מכה?!"
"נו...אתה יודע...הפליק הזה...כשביקשת ממני לפשק רגליים...."
"אה, טוב, עשית קולות כאלה נעימים וחמודים, הגבת כל כך יפה..."
"כן מאמי, אבל מה זה?" - "מה זה מה?" - "מה זה העניין הזה? נראה שאתה קצת בעניין של להכאיב....אולי כדאי שנדבר על זה?"
אני שוכבת עליו, רגועה לגמרי, מפונקת. אני מרגישה שקרנית. מחכה שיספר לי, מחכה שיגלה לי את מה שאני כבר יודעת: אנחנו שנינו מאותו הכפר. מחכה לפאנץ'-ליין שהכנתי מראש: תגלה לי את שלך ואגלה לך את שלי.
"טוב." הוא מגרגר. ומגלה לי את הניק שלו. "ואת? מי את?"
אם היה לי שקל בכל פעם שהיו שואלים אותי את השאלה הזאת. שקל לשאול אותי מי אני, שני שקלים לשאול אותי "של מי את".
"אני פומיקי" אני עונה בחיוך את התשובה השגורה. "אני פומיקי" אלוהים כמה אני אוהבת להגיד את זה לאנשים.
"פומיקי?! פומיקי?! הייתי קורא אותך לפני שנים כשעוד הייתי בכלוב! פומיקי?!... או מיי גוד, אני עם סלבריטי!!" ומזיין אותי ונעלם שוב.
מסתבר, ידידיי הסוטים, מתברר, קוראיי הנאמנים - שאני, שפחתכם הנאמנה - סלבריטי.
וואללה, כנראה עשיתי משהו נכון בחיים, אם בבור מדמנה זה, אם בביב שופכין של הזוהמה האנושית באשר היא, בקהילת הבדס"מ של מדינת היהודים - אני, אני! סלבריטי.
אימא שלי בוודאי היתה גאה. ז'תומרת, אם הייתי מספרת לה.
אני מספרת את האנקדוטה לחברה-הכי-טובה שלי והיא מתגלגלת מצחוק. או מיי גוד, היא אומרת לי, ידעתי. ידעתי שבסוף חייך יסתכמו לתוך משהו ממשי, ידעתי שבסוף תגשימי את הפוטנציאל הטמון בך. בשבילי, היא אומרת ,בשבילי את תמיד סלבריטי. תמיד היית. סלבריטי של סאדו-מזוכיזם, אומרת לי הבחורה שלימדה אותי מה זה סטראפ-און.
אחרי שהוא הולך, אני מסתכלת במראה, כרגיל. בודקת סימנים. אין. אבל זה פחות חשוב כרגע. הוא נתן לי שם תואר חדש, ניפח את האגו. זה בטוח שווה מציצה או שתיים. פומיקי הסלבריטי.
אני מצטערת, אבל אפילו אני לא מסוגלת להגיד את זה בפרצוף רציני :))))
