אז יש את הרגע הזה, שאת נשענת בו עם חצי קרסול באוויר, עם חיוך חתולי מאוזן עד אוזן, עושה את החצי-ניעה לקראת הבחור שכרגע הכרת. הוא בדיוק חצה את הסף בין סתם אחד במסיבה ל"בחור חמוד" והוא עוד לא נשוי ו/או מניאק. הוא עוד לא אמר שומדבר מטומטם, התקמצן עליך או חצה את המרחב הפיזי המקובל והנוח, ואת לרגע מרשה לעצמך להתרגש-
"פומיקי!!! בואי, בואי לפה!!!" (רגע) "נו בואאי!! בואאאאי!!!!" (נו רגע) "פומיקי!!! פומיקי!!! בואי, לפההה!!!"
וזהו, אין, נגמר. הרגע עבר ולעולם לא נוכל לשחזר אותו. עכשיו מה תעשי? תנפנפי חברה כמו אחרונת השרמוטות? לא. לא תנפנפי. תנזפי.
יא בת של כלבה, מה את עושה לי פות צולב? למה מה קרה, לי לא מגיע? עד שאני כבר מוכנה לפלרטט לדקה שתיים, מה, רע לך בנשמה עיניים שאת ככה סוגרת לי ת'פישוק? רעה. רעה.
ואז, החצופה הזאת עוד עושה לי "המסיבה הזאת היא בזבוז של זמן זיון טוב". וזאת, ידידיי, הייתה ההגדרה המדויקת ביותר של הערב.