כשאנחנו הולכים ברחוב יחד, אנשים קוראים לעברנו קריאות. "איזה חיוך יש לה!" מתמוגג הברסלבי הזקן על הספסל. "אתה פשוט הורס!" צועק לעברו ההומו המחומצן ליד דוכן המיצים. אנחנו הולכים בשדרה ומדברים, יום שמש יפה ואני כל כך רוצה לקחת את ידו בידי, או יותר טוב, שהוא יניח עליי זרוע חטובה מסביב למותן או על הכתף, אני לוקחת נשימה עמוקה, מכווצת ירכיים זו לזו, ומשחררת אויר. בכל פעם התנועה הקטנה הזאת מכאיבה יותר, אני כל כך רטובה ממנו, עוד כשישבנו לקפה, והוא רכן קדימה ובעינייו הכחולות-שלא-ייאמנו זיק ערמומי ואמר "את יודעת, יש לי מלא תמונות של התחת שלך". כבר מקודם ציין שהוא עף על התחת שלי, והגסות המשועשעת שבה דיבר לא הרתיעה אותי משום-מה, להיפך. אני בולעת את הפיתיון ונלחצת "מה?? מאיפה? מה פתאום?! מתי צילמת?" -"בראש שלי" הוא עונה. "מאות תמונות. בכל זווית אפשרית. אני שומר אותן לאחר כך".
כך, בלי להתרגש יותר מדיי, הוא שותל במוחי את התמונה שלו מאונן על המחשבה עליי, ואני לוקחת נשימה, מהדקת ירכיים, ומשחררת אוויר.
העינוי הזה נמשך. מהבוקר אנחנו כבר צמודים, ללא מגע, רק מדברים על מה שאסור ומותר, מדברים עליו ועליי, אנחנו מטיילים, שותים קפה, אוכלים, נפגשים עם חברים, השמש כבר עומדת לשקוע כשאני פונה לדרכי והוא לדרכו, וכבר כואב לי כל כך בתחתית הבטן שאני נופלת למיטה ונרדמת מיד, יד בין הרגליים, אפילו דרך בד התחתונים אני חשה כמה נפוח ומגורה לי ואת הרטיבות הדביקה, אני לוחשת לעצמי "אסור" שניה לפני שהמוח מתנתק לשינה טרופה של תשוקה ועיניים כחולות ועור בצבע קפה הפוך עם שלוש תוספות אספרסו, ואני קמה המומה וסתורה ולא עבר לי בכלל.
עדיין ערב, ואני יודעת איפה הוא מחכה לי, ואני לא מצליחה להתאפק ומתלבשת מהר ומקללת את עצמי תוך כדי, והולכת אליו. בחושך אני רואה אותו בקצה השביל, בחולצה לבנה והוא מחכה לי שאתקרב אליו, גופו נינוח כאילו ידע שאגיע אבל גבותיו מורמות בפליאה לראות אותי, והוא ממתין לי ואני קופאת, עוצרת במקומי, נשענת על הגדר, לא יכולה לקחת עוד צעד נוסף.
אנשים חולפים על פניי. שבת שלום, שבת שלום, היי פומיקי איזה כיף לראות אותך כאן. הוא ממתין. בחושך אני רואה את הגץ האדום בקצה הסיגריה המגולגלת. אני רוצה לעמוד מולו להרים מבט, לנעוץ עיניים בעיניים ולקפוא שם קצת, אבל אני חולפת על פניו מבולבלת, ממלמלת, והוא פשוט מסתובב והולך אחריי. "אסור" "אסור" זונה שרמוטה.
עד הלילה הכאבים במפשעה נעשים קשים. קשרים קשרים של לחץ וכאב ותשוקה. קשה לי להתרכז. אני חושבת עליו בכל תנוחה אפשרית, אני משתדלת לא להסתכל עליו בכלל מרוב שזה כואב. הנשימה קשה לי, ההליכה קשה לי, אני עיפה מותשת והולכת בזיגזגים. העור שלי בוער ומגורה, אני כל כך רוצה אותו שבא לי לבכות.
בסוף אנחנו נשארים רק שנינו. בחבורה, ברחוב, בעולם. בפתח הבית שלי אני נפרדת ממנו. אני לוקחת צעד אחורה מרימה ידיים כמו להגן על ראשי ועוצמת עיניים. אני יכולה לחוש יותר מאשר לשמוע אותו עושה את הצעדים המעטים לסגור את המרחק ביני לבינו וכולי מרחפת כשהוא אוסף אותי אליו ומצמיד אותי אל גופו בכוח ובחשק, ואני מריחה את הבושם והריח שלו ואת ריח הטבק ואני לא פותחת עיניים כשהשפתיים שלו מרפרפות על מצחי, על צווארי, על שפתיי, ואני הודפת אותו ממני במין חולשה עלובה ולוחשת בחוסר אונים "אסור"
הוא יורד על ברכיו לפניי ברחוב, ומצמיד ראשו לבטני, ואני מפוזרת מלטפת את שערו הכהה כמה דקות מתוקות, והוא רוכן מעט וטומן פניו בין ירכיי ושואף את ריחי, ואני יודעת שהוא יכול להריח את הרטיבות שלי, אני פה למעלה יכולה להריח, אני תוהה אם הוא יכול להרגיש את הרטיבות דרך הג'ינס, והוא רק נושם אותי כמה רגעים ואני נרעדת מראש ועד כפות הרגליים וסומרת כולי, ובכל הכוח שאני מצליחה לגייס קורעת את עצמי ממנו ובורחת מהר מהר למעלה.
אני יודעת שאני צריכה להיות גאה בעצמי שעצרתי, על שהייתי חזקה, אבל רק מתחשק לי לשבור משהו (נניח את האגן שלו) ולתת לו ללוש אותי עד שאמס, ואני חסרת אונים וכואבת. כל הלילה אני מתהפכת וחולמת עליו, והכאבים לא מרפים והגוף לא נרגע.
