זה סוד ידוע, שכשאני נפתחת אני כבר נפתחת.
אני מסוגלת לא להיות עם אף אחד חודשים ארוכים. לא לשכב, לא להתנשק, לא להניח את הראש לרגע, כלום. אני יכולה ואף עושה את זה לעיתים, אבל כשהסכר נפרץ הסכר נפרץ. אני עושה מה שבא לי וכמה שבא לי ועם מי שבא לי טוב, ואני לא מתביישת. אני יודעת גם מי אני ומה אני בתקופות האלה של המיניות, בחורים מצטטים לי שירה ומורטים את הנוצות כדי להשאר לי בין הירכיים, אני מגלגלת את העיניים בכל פעם שהם אומרים לי "גן עדן", כי פומיקי יודעת להזדיין. וגם אני.
אני עוברת את התקופה הזאת מהר מהר, כמו שבלול על ספידים - לח זריז ורירי ויאללה חזרה לקונכייה שלי, מהר מהר לטרוף את החיים ולהמשיך בפוקוס העצמי הנרקסיסטי ללא הפרעות. ולכן יותר סביר שאמצא לי איזה פטיש אוויר או שניים בתקופה הזו, ולכן כל כך יוצא דופן כל המצב הזה, של האופטימי שמגיע לתוך החיים שלי ומפנה לעצמו באיטיות מקום בתוכם, כמו כלבלב שבכמה סיבובים איטיים ונענועי ישבן מוצא לעצמו פינה חמה ועושה אותה שלו.
בתוך כל האוטוסטרדה החייתית הזאת הוא נע לקצב משלו. העיניים הירוקות הטובות שלו נעוצות בי כל הזמן, והאינטימיות הזאת משונה לי, גורמת לי להתפתל. הוא לא נרתע ולא שופט ולא דורש ולא מעיר, הוא רק מעביר אצבעות לאורך גבי, ומותניי, ופנים ירכיי, לאט.
כשאני מתחילה להצמרר הוא מנשק אותי, הוא מפשק את פי בלשונו ותמיד מדגדג איתה את שפתי העליונה, ואז את התחתונה, ואת הלשון שלי, ושוב, בשקט ובאיטיות מרוכזת עד שאני מתחילה להתנשם. וכל הזמן הזה הידים שלו ממשיכות ללטף אותי באותם המקומות הרגישים, לאט.
הלשון היא איבר שרוטט תמיד, וכשהוא פותח את הרגליים שלי הוא קודם כל מניח בעדינות את קצה הלשון על הדגדגן שלי. הרטט הטבעי קורע אותי מרגש ותשוקה ורטיבות והוא נענה ברטט שמגיע ממקום עמוק בתוכי, רטט שאני לא יכולה ולא רוצה להפסיק.
וככה זה נמשך, באיטיות מענגת, אני כל פעם נדהמת מחדש מכמה מהר אני גומרת איתו, כמה קל לו לגרום לי לרצות עוד. מין היכרות כזאת אינטימית שנבנית לאט, ברוגע, מפעם לפעם. הוא לומד אותי, אני יודעת, אבל לא באיזו שכלתנות של ריאליסט, או בתחושת כיבוש של שורד, אלא במין רמה ריגשית שאני לא מבינה ורק יכולה להציץ בה, לחוש אותה, אבל לא לגמרי לקלוט. יש בו משהו שהוא מעבר לתפישתי, איזו אופטימיות מוזרה וקיומית שמבלבלת אותי. הוא באמת מאמין שיהיה לנו טוב. שאנחנו עכשיו יחד, שהזמן עושה את שלו, שהכל יהיה בסדר. היפי דפוק.
אני לא צריכה להזכיר לעצמי כלום ולא לשכוח. אני רק נרגעת תחת מכבש העינוגים, מגרגרת בהנאה, מתמתחת ונאנחת. "נכנעתי" אני אומרת לו מתישהו בין אורגזמה ראשונה לרביעית. הוא מחייך. או שהוא כבר חייך ורק עכשיו פתחתי שוב את העיניים. "אתה צודק, הכל יהיה נפלא". "ישששש" הוא לוחש לי, וצולל שוב.
