שיא חדש, שכבתי עם פיתום.
קורה לפעמים שאני נכנסת לחדר, ומייד מקבלת תחושה חדה וברורה לגבי מישהו, גם אם לא נפגשנו לפי כן. תקראו לזה חוש שישי, חוש חש, חושלאימאשלי, אבל כבר בכניסה אני יכולה לזהות קול חדש מעל לבליל הקולות בחדר, ואיך שאני נכנסת המבטים שלנו מצטלבים. הוא רואה אותי, אני רואה אותו, אני רואה אותו רואה אותי, אני מפנה גב ותלתלים שחצנים ומוצאת לי פינה שקטה להשקיף ממנה.
לפעמים אני יוצאת לצוד. זה באמת משהו ששווה לראות, אבל לא הפעם, לא הערב, ובכלל לא רציתי לבוא ולמי היה כוח להתלבש, אבל משהו בבחור הזה מזכיר לי מחלות נפש נשכחות וסטיות עמוקות מתהום הנשיה, וברור לי לחלוטין שהוא סכיזופרן עם הפרעת אישיות דיסוציאטיבית מחד, ופסיכופת מאידך, ובאמצע חנון מתוק עם דוקטורט במציאות מדומה, או משהו כזה. ברור לי שאני הולכת להתחרע עליו. מסכן.
זאת מסיבת פורים, אני רקדנית אחת בערימה של חתולות ונמרות, ואחת מהחתולות מתקרבת אליי ומצביעה עליו עם השדיים. "הוא מפחיד אותי הבחור הזה עם הבובה, זה שמדבר מהבטן. איך קוראים לזה?" -"בובנאי" אומר לה הסקוטי בחצאית שמאגף אותי מהצד השני, ושלושתינו מביטים בחולה נפש הבלונדי בהטיית צוואר לצד ימין, עד שאני נאנחת ואומרת בקול צלול "טוב, אז ברור לכם שאני הולכת לשבת לו על הפנים, נכון?" "עכשיו?!" היא שואלת אותי, לא, לא עכשיו, מטומטמת. "עכשיו אני לא יושבת לו על שום פרצוף, השתגעת?! תראי איזה קטנטן הוא. אני אחנוק אותו. אני אשבור לו את הפרצוף, לא חבל?" אני כבר רואה את כותרות העיתונים. "פיתום נמצא ללא רוח חיים בתל אביב כשסימני ישבן על פניו. שמנמונת מצחקקת נראתה נמלטת מהזירה"
זה יהיה כמו בקומיקס ההוא של השמנה שמחפשת את הכלבלב שלה והוא תקוע לה בשומנים של הטוסיק. אם אני אשב לו על הפנים עכשיו זה יהיה הדבר האחרון שהוא יעשה. אני כבר רואה את השוטרים משווים את טביעות לחיי לסימנים על לחייו, ממש סינדרלה של תחת.
אז אני מחכה שבועיים שלושה ויורדת איזה קילו וחצי, ואחרי שכבר ביססתי היכרות בסיסית ("אתה חולה נפש, נכון? ואני מתכוונת לזה בצורה הכי נחמדה שאפשר") אני משכנעת אותו לזנוח את הבובה הקריפית שלו בארגז ומובילה את בוב הבובנאי לחדר ומתיישבת לו על הפנים.
התכנית: לשכנע אותו לשיר את השיר הידוע "שבי על פניי" בזמן שאני יושבת על פניו. כמו הבדיחה על הזונה ששרה בזמן שהיא מוצצת (ספוילר: עין מזכוכית) אבל בוב יורד כל כך טוב שאני מתחילה לגמור שוב ושוב ושוב ושוכחת לגמרי לבדוק אם הוא יכול לדבר מהבטן בזמן שהלשון שלו בתוכי. מדיי פעם הוא לוחש לי כל מיני דברים מוזרים, ואני סקרנית אם הם ממנו או מהבובה,אבל זאת לא פעם ראשונה שלוחשים לי דברים מוזרים תוך כדי, ואלו אפילו לא הדברים הכי מוזרים ששמעתי. הכי קינקי לדעתי היה אם הבובה לוחשת לי מה היא היתה עושה לי, בזמן שהוא עושה לי דברים אחרים לגמרי. הוא מכניס לי פנים ואצבעות ומפעיל אותי כאילו אני עצמי בובה, ואני רוטטת ורועדת אבל קשה לי לשמור על פנים רציניות עד הסוף, אני מתחילה לצחקק ולגמור, ולצחוק ולגמור, ובסוף אני כבר נקרעת מצחוק.
מיצי שואל אותי מה אני כל כך צוחקת, כשהבובון מתרחק עם הבובה שכבר מתלבשת לו מחדש על היד. "אני צוחקת כי אני יודעת איפה היד הזאת היתה קודם" אני אומרת לו.