פתאום, בלי התראה מוקדמת, התאהבתי.
בום.
אולי זה היה בבוקר שהתעוררתי מול הגב הלא נכון, וכמעט התחלתי לבכות. אולי זה היה אחר כך,ביום ההוא, כשנסענו לשוק הפשפשים והוא היטה את ראשו והביט בי וקבע "כל כך כיף לנו ביחד". אולי זה היה לפני, באחת המקלחות המצחיקות שלנו או באחת הפעמים שהוא דאג לי וטיפל בי "כי אני אוהב אותך, מז'תומרת". אולי ביום ההוא, שנפצעתי והוא הגיע וחיבק אותי וליטף והאכיל והשכיח. אולי בכלל לפני הכל, כשלקחנו את הכלבה לים.
אבל זאת האמת וזה המצב וכמה שהראש שלי חכם הלב שלי טיפשי, תמיד היה, והתאהבתי. ככה.
לפחות פעם ביום הוא מצחיק אותי עד דמעות. לפחות פעם ביום אני נבהלת. לפחות פעם ביום אני רוצה לברוח ומתפללת להקלה. לפחות פעם ביום אני נפעמת מעוצמת הרגשות שלי ומקבלת סחרחורת.
ולפחות פעם ביום הוא משאיר עליי סימן של שיניים, שהופך מייד לכחול לסגול לצהוב ונעלם. אני רוצה לעשות את אותו הדבר אבל הוא חזק ממני, והסימן שלי עליו עליו ניכר גם בלי שיהיה חרוט בעור. זה כאילו הדלקתי בתוכו פנס, אולי נר קטן, והוא בוער ומאיר אותו מבפנים. אני רואה את הלהבה מרצדת ברוח כשהוא מקנא. נדלקת כשהוא רואה אותי. מתעצמת כשהוא רוצה להרשים.
אני רוצה להתפלל ושתהיה לי אמונה כמו אור גדול בחיים, אבל בנתיים מסתפקת בלהבה קטנה, אור קטן. רוב הזמן זה מספיק.
