בכל קשר ישנה התרופפות טבעית של משמעת, תהליך שחושף את התכונות האמיתיות של מי שעד לפני רגע היה טהור לחלוטין ונקי מפגמים. בתהליך הזה אני בדרך כלל בנאדם סלחן מאוד, אני לא מתקבעת על פגמים, אבל גם לי מלאך שכמוני, יש דברים שאני שונאת. אני שונאת איחורים. לא יכולה לסבול את זה. כמה שאני יכולה להיות כנועה ומרצה לפעמים הישיבה וההמתנה לגבר שיגיע מאוסות עליי ומזכירות לי אגדות איומות על נסיכות כלואות. לא יכולה.
בפעם הראשונה שהוא מאחר הוא מודיע, אני אאחר בחצי שעה ואגיע לאסוף אותך ברבע לשלוש. בשתיים ארבעים ושש הוא מקבל סמס "יצאתי כבר". הוא נלחץ לאללה ומתקשר מייד. יש תחינה בקול שלו כשהוא מסביר שהוא ממש כבר ברחוב ואולי תעצרי רגע, הנה, אני רואה אותך, תכנסי בבקשה? אני מצטער. סלחתי.
בפעם השניה הוא מתחכם. "אני אצא מגבעת חלפון בשבע ואהיה אצלך בסביבות רבע לשמונה". עם הפקקים? עם הפקקים. בשמונה ורבע מוכנה, רחוצה, ושום בחור להתפעל ממני, אני חושבת על פתרון חלופי. כשהוא מגיע אני לא אומרת כלום, חייכנית ומתוקה כהרגלי, אבל בפעם השלישית כשהוא מגיע אליי אני לא בבית. הוא ממתין על המדרגות חצי שעה עד שאני מגיעה, אבל כשאני מגיעה הוא כל כך מתוק וחייכן כהרגלו שאני מבינה שגם הפתרון הזה לא נותן לי שום עונג. ומפחיד את השכנים.
"אנחנו נשחק משחק חדש" אני אומרת לו בבוקר. "אתה תגיד באיזו שעה אתה מתייצב אצלי, ועל כל דקה איחור אתה תענש" הוא צוחק בעליזות. תצחק תצחק, אני אומרת לו. בסוף זה יגמר בבכי. אני לא תמיד יודע, עם הפקקים והכל. "אז תיקח מרווח ביטחון, אני סומכת על המילה שלך. תגיד שעה, ואני אקח זמנים. שנסנכרן שעונים?" לא, אין צורך, הוא צוחק. אני יודעת שהוא מלגלג טיפה, וזה בסדר. הידיים מדגדגות לי ובפעם הראשונה אני מקווה שהוא יאחר. באמת מקווה. WIN-WIN
הוא מפסיק לאחר. הרתעה אפקטיבית. אבל אופי זה אופי ומגיעה הפעם הזאת שמה לעשות, הוא שוב מאחר. 18 דקות שלמות! הידד! ושוב אני מתוקה ומקסימה וצחקנית, ואני לא אומרת כלום על העונש וכלום על האיחור, ואני ממתינה לסוף הארוחה המדהימה שהוא הכין לי ורק בסוף כשאנחנו מפנים את הכלים הוא מתוודה "את יודעת, חשבתי שתענישי אותי על האיחור שלי, אבל אני כל כך שמח שלא עשית מזה עניין" אני צוחקת בשמחה, ובאירוניה, ולוקחת את ידו בידי ומובילה אותו לחדר השינה. על המיטה מונחים לפי סדר: שוט זנבות מעור (עבודת יד של טיפוס), כף עץ (איקאה) ושקיק קטיפה קטנטן ואדום שלא מסגיר מה בתוכו. "מה זה?" הוא קופץ ושולח יד. "לא לגעת!" אני עוצרת אותו. "זה חתול בשק. תבחר בבקשה". השפן הקטן בוחר את הכף עץ. הוא מכיר אותי מספיק כדי לא לבחור חתול בשק, זה בטוח. "18 דקות" אני מזכירה לו, ומוציאה חבל.
אני מחברת אותו למיטה בשיבארי פשוט. נו, בחייכם, פשוט תכתבו בגוגל קשירת שיבארי לפרקי היד. לא צריך להיות אביס בשביל זה. הוא מחייך מחובר למיטה עם ידיים מעל הראש, ואני בקלות מפתיעה הופכת אותו על הבטן, שורטת את הירך הפנימית כהרגלי ואומרת "תספור".
שלוש המכות הראשונות הן לחימום, אבל עם החום בא החשק, ואני נקרעת בין הצורך שלו לפתוח לו את העור לבין הרחמים כי באמת כואב לו. אני גם נזהרת לא למתוח יותר מדיי את הגבול בין הארוטי לסאדיסטי, כי אני יודעת שזאת ארץ שבה אמצא את עצמי פוסעת לבד. 18 זה מעט מדיי, אני אומרת בלחש. בפעם הבאה תאחר בחצי שעה. הוא מסרב, מעט מבולבל, טיפה טיפה ניצוצות בעיניים, עדיין מחייך. בפעם הבאה אני אגיע רבע שעה לפני הזמן, הוא מבטיח.
אני הופכת אותו שוב על הגב וחוזרת על שריטות הירך מהצד השני. "תודה שהתאפקת איתי" הוא אומר. "הרגשתי אותך עוצרת בעצמך"אני מודה שהוא צודק, אבל זה לא יקרה שוב. הוא מחבק אותי ועושה לי נעימים בגב. הכלבה שלי מצאה את כף העץ והיא מכרסמת אותה בשמחה. "מה היה בשקית?" הוא שואל. אני צוחקת. תוהה אם אי פעם יהיה לו האומץ לגלות.
