אז רגע לפני שאני תולה את השוט והאזיקים, ונפרדת באופן סופי ממה שכל כך הרבה זמן היה חלק בלתי נפרד מחיי, יש עוד סיפור אחד לפחות שעוד לא סיפרתי, ואולי איתו אני אסיים. אולי לא.
באיחור אלגנטי, של חודש לפחות, אני מקבלת את ההודעה המיוחלת שהסטראפ-און שהזמנתי באינטרנט לפני מיליון שנה - הגיע. עכשיו, יש משהו אירוני בסיפור הזה. מי שמכיר אותי יודע כמה אני חובבת אירוניה. לקח לי בערך חודשיים להסגר על סטראפאון שיתאים לי, גם איכותי ביותר, גם מתאים למתחילות, גם יפהפה ואסתטי, גם מקצועי ופירסט קלאס (כי פומיקי עם כל-הכבוד זה רק עבודת יד בדויטשמארק מעור של פרה שעוסתה בעודה בחיים בשמנים אתריים ועובדה ביד מומחה עם תעודות וכוכבים ומה לא). כבר התרגלתי למחיר המופרך, ולתוספת המשלוח, ולעובדה שעד שזה יגיע יש סיכוי טוב שכבר ימאס לי מהתחת המיועד, ורק דבר אחד הטריד אותי.
המכס.
כי ידידיי, אני ילדה טובה ירושלים. מבט אחד עליי וישר אתם מבינים שזאת מישהי שמבינה במוזיקה קלאסית ובסרטי מד"ב, ורק אתם, חבריי הסוטים, רק אתם ואלוהים יודעים את האמת.
אז קיבלתי את ההודעה, ושמתי פעמיי אל המכס, וגם טרחתי לשים את החצאית הזאת, של המזכירה במשרד רואי חשבון, והצטערתי נורא שכבר אין לי משקפיים. במכס יושבים שני אנשים, אחת פוסטמה מצווחת גסת רוח, והשני גבר שמן, עדין, עם מבט מצועף. אליו ניגשתי. "שלום" בחביבות, והמתנה סבלנית לגזר הדין - ישחרר את הסטראפאון או לא? האיש מקליד לו בנחת והמסכנים שלידי מקבלים את השירות הגרוע ביותר בתבל ממיסיז-עבד-כי-ימלוך. אני כבר מבינה שההוא הזמין גלגלים מיוחדים לסקייטבורד וההוא הזמין איזה צבעים כימיים שלא ברור אם יקבלו אישור כן או לא, והרגע בו כל המשרד (אם לא כל הבניין) ישמעו מה פומיקי הזמינה מתקרב לי בצעדי ענק, ואני מחליטה (נו, בת של אימא שלי או לא בת של אימא שלי) לפלרטט.
אז מה...יצחק, תעודות ההוקרה האלה שתלויות על הקיר - הן כולן שלך? (עייני עגל עגולות מפליאה, חיוך ביישני). יצחק הפקיד מרים את הראש ומביט בי כאילו לראשונה. אח"כ אל הקיר, ושוב אליי, ומחייך בגאווה. הוא מתחיל לפרט בפניי את כל קורותיו בעשרים שנה האחרונות, מפקיד כזה לפקיד אחר, שופך מררתו על הביץ' שעדיין צורחת, ובאופן כללי מספר לי את כל מה שהוא חושב שהוא יכול לדחוס עד שיעלה לפניו הפריט אותו הזמנתי. אנחנו מספיקים כבר להפוך להיות חברים ואז זה קורה. זה מגיע.
"רתמת יגואר עור שחור"
מבט למחשב. מבט אליי. מבט למחשב. מבט אליי. יצחק הפקיד מתבלבל לרגע. "מה הפריט?" הוא שואל ומשהק. "פריט לבוש" אני עונה בהטעמה הכי אשכנזית שלי. מבט למחשב. מבט אליי.
"אז תגידי פומיקי" שואל יצחק במבט נבוך וקצר נשימה "יש לך תחביבים?"
