אחרי כמה ויכוחים בנושא, אני כמובן מנצחת, והוא נכנס לאמבטיה שלי ובוחן את עצמו בראי הגדול בתנועות מימין לשמאל, ואני רואה אותו מגיע להחלטה והוא אומר, יש לך סכין גילוח? עכשיו אנחנו מורידים את הזקן. ככה הוא, נמעך עם עצמו מבפנים, מתקרקש מימין לשמאל, מחליט, ועכשיו לכי תחיי עם זה.
תעשה לעצמך קצף, אני אומרת, אני לא יודעת להקציף. הוא מתכנן לענות לי משהו שנון, אבל נמלך בדעתו. הוא מוריד את החולצה ומורח את הזקנקן הדבילי בסבון מקציף, ואני מקפצת מדלגת במקום כמה פעמים, עם חיוך מאושר מאוזן לאוזן, כשאני שולפת את הסכין הורוד סגול ובוחנת אותו מלמטה כאילו הייתי מקצוענית. "אל תזוז!" אני מזהירה אותו, כאילו הייתי עם תער ולא עם ונוס ליידי לגילוח קל.
אני לוקחת נשימה עמוקה ונצמדת אליו עם קצות הפטמות שלי ומגלחת אותו לאט לאט, קודם מקצצת עם הכיוון ואחר כך מגלחת נגד הכיוון, ושוטפת וחוזר חלילה. אנחנו נהיים רציניים. מדי פעם אני שוטפת אותו מעט, מנצלת את ההזדמנות ללטף את הפנים המחודדות מצד לצד. ללחוש לו "אתה מושלם, תראה איזה יופי". לחרוט בזכרוני את הזוויות והעיקולים במפת הדרכים של הפנים שלו, והעיניים שלו נעשות עצובות.
"את לא חושבת שזה גורם לי להראות בן 17?" הוא שואל ברצינות, ואני אומרת "מקסימום תגדל שוב", ואצל שנינו עוברת המחשבה שכשזה יקרה אני כבר לא אהיה כאן, וגם הוא לא, ואני נצמדת אליו מעט יותר והוא פוקק את אצבעותיו והעיניים המושלמות שלו נהיות יותר גדולות, ועיגולים שחורים שלא היו שם דקה קודם נפרשים מתחת עיניו כמו דליות סגולות כהות.
הנשימה, שגם ככה היתה כבדה עליי לאחרונה, נעשית כואבת והאויר נהיה סמיך. אני מרגישה את האהבה שלי אליו מתייצבת באזור הסרעפת ומסרבת לאפשר לריאות להתמלא עד הסוף. אני מאיטה בכוונה, מושכת את הרגעים האחרונים שלנו יחד, אישה, נער וזקן, לא רוצה שהבלתי נמנע יגיע, אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים בקול. בסוף זה קורה, הסנטר חלק לגמרי, אני מיישרת גם לחיים ושותלת נשיקה קטנטנה על השפתיים המשורטטות, נשיקה אחרונה, סובלת, של הבטחה לא ממושמשת, של אל-תבוא-לי-בחלום בבקשה.
מספיק, הוא אומר. אני לא יכול לנשק אותך. לא יכול. אני אצלם אותך, אני מציעה, נאסוף לייקים, והוא יושב על האסלה כמו ציפור פצועה, מקור בתוך כנף, ואני שואלת מה זה, מה זה העצב הזה עכשיו, והוא עונה מלנכוליה היא הצד הכי יפה שלי, ובתמונות הוא יוצא ילד עצוב וטיפה מטושטש, כי היד שצילמה רעדה.
הוא מחבק אותי מאחורה ואנחנו יוצאים אל הרחוב, נשיקה אחרונה על קודקוד ומפתח צוואר, אני אוהבת אותך, אני אומרת. אני אוהב אותך, הוא אומר, ומודה לי, כמו אז בפעם הראשונה. אני לשם ואת לשם הוא אומר, לא מתכוון לקווי האוטובוס. מה יהיה עכשיו, אני שואלת. עכשיו נחייה, הוא עונה. והולך. ואני מנענעת ראשי בכאב ורצה לתפוס את האוטובוס. אני לא מסתכלת לאחור.