אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

אני שמה את הלב שלי כאן,

חשוף,חסר הגנה,ללא חומות.

אני יודעת שלרוב הבעיה היא בי.

אני בנאדם סגור וקשה לי להפתח ולרוב,אני לא יודעת לתקשר בצורה נכונה ובריאה.

אני יודעת שזה גם בעיה כללית של כולם,שלכולם קשה היום למצוא את מה שהם חפצים בו.

אבל אני לא יודעת אם הבעיה היא שאף אחד כמעט לא מצליח לעניין אותי או שאני כל כך נסגרתי שכלום באמת לא מעניין אותי.

אני בתקופה טובה,

הכל הולך לפי מה שאני רוצה,אם זה הקשר שלי עם הגדולה,בעבודה וכו.

ועדין יש משהו חסר,

או שזה המרדף הבלתי פוסק אחרי שלמות.

ואם אין דבר כזה בכלל שלמות?

ואם השלמות זה החוסר שקיים בתוכנו?

והאם זה סתם אגדה אורבנית שמספרים אותה בכל ערב לפני השינה?

משהו חסר לי ובי,

ומשום מה אני מרגישה מזה הרבה זמן שלמה ומאושרת.

🖤

 

 

 

                      🩷🤭

עד כמה שבראטית תהיה מאולפת,תמיד היא תמצא את הפתח לחזור להיות בראטית.

ותגידו שהוא לא מניאק,כי הוא התחיל!!

 

"..I've made friends with the demon in my room
I hold hands with the memory of you
I might dance with my shadow
Take my chance
Is there anything to lose?
Monster in my head it screams
It won't get the best of me
Trying to protect myself from who I plan to be
And now
I lost my purpose
My focus and my strength
My will to stay alive
And breathe another day
I'm trapped inside my head
A prison to my mind
There is no way to escape.."

 

 

בשבועים האחרונים אני די מוצפת,

כל דבר מזכיר לי אותה,

אם זה פתאום איזה בגד שלה שפתאום צץ,

אם זה פתאום מסמכים מביטוח לאומי שאני שוקעת בהם.

זה אולי ברוח התקופה,אבל כבר איזה כמה חודשים לא בכיתי בשבילה.

ועד עכשיו אני מנסה להתפרק,אבל אני לא מצליחה.

גם כשאני מדפדפת בתמונות שלה,

גם כשהשירים שלה מתנגנים ברקע.

וגם כשהיא מסתכלת עלי מהקיר עם החיוך השובבי שלה.

האם תמיד יהיו ככה החיים שלי אחרי המוות שלה?

או שיבוא היום ואני אדע לאזן בין החיים של לפני ולבין החיים של אחרי.

לקראת החגים הגעגועים עזים, אולי כי זה ידוע שזה זמנים של משפחה,ואולי כי החסרון שלה מאד מורגש מסביב לשולחן.

ואולי תמיד הגעגועים עזים אבל בחגים זה מתפרץ, כי כשיש שקט הראש שלי לא מפסיק להיות רועש בעיקר הם הרעשים שלה,.

הופכים להיות לפס קול אחד שעשרה חודשים נכנסים בו.

שבת שלום!♡

זה שבוע כזה של מלא מחשבות בלילות,

מחשבות עליה.

הגעגועים באים בגלים,בגלי צונאמי ענקים,שדואגים לשטוף את כל הנפש שלך,ואז אחרי השטיפה הזו הם דואגים שהגעגועים יישארו,במקום לשטוף אותם ולהעלים אותם,הרי זה מה שמים עושים לא?

שוטפים כל לכלוך מחשבה או כל דבר שנדבק אלייך,הם שוטפים אותו ומעלימים אותו מעלייך,והנה אתה אדם חדש ונקי.

וכאן הם משאירים את כל הזוהמה,כל לכלוך כל מחשבה וכל געגוע.

והמוח שלי מתמלא במלא קולות,מחשבות וזכרונות שלא מרפים ולא עוזבים, הם מתפשטים בכל מקום בצורה כזו אובססיבית.

והמוח שלי מלא בזה,

זה כמו בלון,שמנפחים אותו ומנפחים ומנפחים ואז בום הוא מתפוצץ.

ככה אני מרגישה,שעוד שנייה אני מתפוצצת ונשברת.

ואין לי כוח לשביזות הזו של היום של אחרי.

להיות דבוקה למיטה וככל הנראה היא תקבל את צורת הגוף שלך מרוב שאת לא יצאת ממנה,לכסות את הראש ולהתרגל לחשכה ולהוציא את השדים לחופשי.

אני מרגישה שהגאות תכף מגיעה ועוד רגע הסכר נפרץ,

השאלה היא -

עד מתי אני אצליח להדוף את הסכר ולהשאר בשפל?

"..אני חזק עברתי ערמות של משברים

למדתי לדחוף את הראש שלי לתוך הכרית ולצרוח הכל לבפנים,

כל הקולות שבראש שלי שנים

וכל הלילות שעברתי לבד

נשארתי ערום בעולם של בגדים ובכלל הבגדים שלי זרוקים פה בצד ..

ומה כבר אפשר לעשות ? ואיך מתקדמים ? ומה יהיה עוד שנה ?

לוקח רובה וסכין ויוצא לרחוב כי כל יום אצלי כמו מלחמה

תפסיק כבר לחשוב , תתחיל לאהוב , מרגיש מרוחק .. אבל בקרוב , יהיה לך רע

יהיה לך טוב

תתפוס בי חזק אל תעז לעזוב

העולם מאתגר , נשמע לי נחמד

תפסיק לדבר , תהיה ממוקד

לכולם קשה אתה לא מיוחד

התחלה לא פשוטה , תחזיק מעמד

שרוי בשגרה אפורה של לילות לבנים כי נמאס להביט מהצד

ואיך בכל יום מחדש אני קם מסתכל במראה ופשוט נאבד.."

 

 

"..𝓐𝓷𝓭 𝓘 𝓴𝓷𝓸𝔀 𝔂𝓸𝓾 𝓽𝓱𝓲𝓷𝓴 𝔂𝓸𝓾 𝓴𝓷𝓸𝔀 𝓶𝓮

𝓑𝓾𝓽 𝔂𝓸𝓾 𝓭𝓸𝓷'𝓽 𝓴𝓷𝓸𝔀 𝔀𝓱𝓮𝓻𝓮 𝓘'𝓿𝓮 𝓫𝓮𝓮𝓷

𝓘'𝓶 𝓪 𝓶𝓮𝓼𝓼, 𝔀𝓱𝓪𝓽'𝓼 𝓱𝓪𝓹𝓹𝓲𝓷𝓮𝓼𝓼

𝓦𝓱𝓮𝓷 𝔂𝓸𝓾 𝓳𝓾𝓼𝓽 𝓯𝓾𝓬𝓴 𝓲𝓽 𝓾𝓹 𝓪𝓰𝓪𝓲𝓷?

𝓘 𝓶𝓲𝓰𝓱𝓽 𝓵𝓸𝓼𝓮 𝓶𝔂 𝔀𝓪𝔂

𝓘 𝓶𝓲𝓰𝓱𝓽 𝓷𝓸𝓽 𝓬𝓸𝓶𝓮 𝓫𝓪𝓬𝓴

𝓘 𝓴𝓷𝓸𝔀 𝔂𝓸𝓾 𝓽𝓻𝔂 𝓽𝓸 𝓼𝓽𝓪𝔂 𝓽𝓸 𝓱𝓮𝓵𝓹

𝓑𝓾𝓽 𝓰𝓸 𝓪𝓷𝓭 𝓼𝓪𝓿𝓮 𝔂𝓸𝓾𝓻𝓼𝓮𝓵𝓯..."

 

🖤