אני נשבעתי לעצמי,שלא משנה מה קורה, אני לא נותנת לאף גבר להכנס לי ללב,לפני שהוא נכנס למוח.
לא נותנת לו להרגיש את האיבר היפה הזה פועם בשבילו.
נשבעתי לעצמי שאני אפעל מהשכל ולא מהרגש, כי כשהרגש פועל אני יותר פגיעה, נשבעתי לעצמי את הדברים הללו, כי נמאס לי שרוב הגברים שהכרתי הרשו לעצמם לעלות על משאית ולדרוס לי את הלב הלוך ושוב הלוך ושוב, עד שכל הרסיסים התפזרו למרחבים, ואני זו שהייתי צריכה לרוץ לבד במרחבים האלו,עם חוט ומחט ביד ולנסות למצוא כל רסיס ורסיס של ליבי ולנסות לחבר אותו שוב ושוב כדי שיהיה שלם,אבל השלם הזה היה לא שלם מושלם,הוא היה שלם עם הרבה חורים,תפרים ואי יציבות של רסיסים תפורים ולא יציבים.
אני נשבעתי לעצמי, שלפני שאתן לאיזה גבר להכנס לי ללב,אני אציב לפניו,חומה מהלבנות הכי קשות וחזקות שיש,כדי שהיא תשמור עליו. תשמור על הלב השלם ולא המושלם שרצה רק לפעום מאושר בשביל מישהו אחד ומיוחד.
ומה אני אעשה עם התמימות הזו שבאה איתי לכל מקום,ושאני מנסה לראות את כל הטוב הזה בכל אדם,ולפעמים אני נותנת פתח בחומה,רק כי אני מקווה שאותו אדם הוא האחד שיבוא לרפא את הלב שלי, אבל שוב פעם מגלה שהוא רק בא לדרוס אותו כדי שזה ייתן לו הרגשה שהוא יותר חזק אבל שנינו יודעים שזה הופך אותו ליותר חלש.
שתבינו הלב שלי לא מושלם אבל הוא הכי חזק שיש,כי כשיבוא האחד שיצליח לעבור את החומה,ויראה את הלב החבול עם מלא תפרים,הוא יהיה הכי מאושר בעולם. כי הוא ידע,שהלב הזה למוד קרבות,הוא ידע שהוא נפל וקם אלפי פעמים. וברגע שיהיה קצת חושך והאור לא יכנס מבעד החלון הוא ידע שהלב הזה יעשה הכל כדי שרק קרן אור אחת תכנס, הוא ידע שגם אם הוא ייפול לבד לתהום,הלב הלא מושלם הזה,יעשה הכל כדי שהיד שלו תהיה מספיק ארוכה כדי להושיט לו אותה,כדי שהוא יהיה יכול לעלות כל הדרך למעלה,מלמטה. הוא ידע שלא משנה מה,גם כשרע הלב הזה יהיה לצידו,כי הלב הזה יודע הכי טוב מה זה להיות לבד, כשאתה שבור לרסיסים ואין שום דבר בעינייך מבעד כאב,עצב,תשישות וכעס. על אותו אדם שהיה בשבילך הכל ובין רגע הפך לכלום.
בעיות בתקשורת תמיד היו לי,יותר נכון מאז שהייתי צריכה להיות גם אמא וגם אחות גדולה וגם להיות ילדה.
כולם חושבים שהילדות שלי הייתה נהדרת,כי יש לי הורים כל כך טובים.
שזה נכון ההורים שלי מעולים ואני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהם אבל זה לא היה תמיד ככה.
רוב הילדות שלי ההורים שלי חיו סביב עצמם והבעיות שלהם ולא רצו לטפל בחוסר התקשורת שיש בינהם.
וזה השפיע עלי ועל אחותי המון,היו בקרים שהייתי מתעוררת מזה שאמא שלי פתחה את החלון בחדר שלי (הוא היה מאד נמוך) וקפצה ממנו ואבא שלי פשוט יצא מהדלת עצבני ואני ואחותי היינו צריכות להתארגן לבד לגן/בית ספר.
היה מקרה שפשוט אמא שלי גנבה לו את האקדח ואיימה שהיא תתאבד אם הוא לא יעשה א,ב,ג. ואני הייתי צריכה להכניס את אחותי לתוך החדר ולסתום לה את האוזניים ואני הייתי צריכה לשמוע הכל.
היו לילות שאבא שלי לא היה חוזר,והיו שבועות שפשוט אמא שלי הייתה נוסעת לאמא שלה ואני הייתי המקשרת בינהם.
עד שהם הבינו שהם הבעיה ויש להם בעיה בתקשורת, כבר הייתי נשואה.
וזה השפיע עלי מאד במערכות יחסים,כי זה מה שאני מכירה ויודעת.
אני לא הייתי יכולה להיות חלשה מול אחותי ולומר לה שאני מפחדת/חוששת ושלל הרגשות.
הייתי צריכה לסגור את כל הרגשות בקופסא ופשוט להיות חזקה בשבילה,וזה אומר להכיל אותה בזמן שאני לא יכולה להכיל את עצמי.
אתמול היה לי התקף חרדה קטן,
ופשוט נעלמתי,הוא די נלחץ אבל לא ברח.
הוא בחר לומר לי איך הוא מרגיש ולומר לי שהוא דואג לי.
ואני הסברתי לו מה עבר עלי וממה זה נבע.
לא התעצבנתי,לא עשיתי דרמה ולא כעסתי.
הגשתי לו את עצמי ככה חשופה,ואמרתי לו את האמת.
שיש לי בעיות אמון ואני עובדת על זה וגם הוספתי שאם הוא בוחר לא להמשיך עם זה אז הכל טוב,כי אני מבינה שלא כולם מצליחים להכיל.
הוא כרגיל אמר לי לשתוק,ולהפסיק להקליד שטויות.
וואלה זה נחמד שיש מישהו שלא בורח אלא מחליט להשאר גם עם כל הפאקים שלי.
וזה מפחיד אותי,
כי הבעיות האמון שלי תמיד ספקטיות ותמיד הן מכניסות לי תסריטים למוח שאולי כל זה לא אמיתי וזה סתם משחק כדי להכנס לי לתחתונים.
אבל הפעם החלטתי להלחם בהם,ולתת להם לנוח.
ולהנות מהרגעים שעושים אותי מאושרת ושמחה,גם אם הם בגללו.
בא לי שתגרום למוח שלי להפסיק להריץ כל מיני דברים ומקרים שאני תמיד חושבת שעלולים לקרות.
בא לי שתגרום לי להפסיק לפחד ולרצות להכנע לפחד הזה.
בא לי שתהיה עוגן שלי בחיים הללו.
בא לי שתחבק אותי חיבוק מוחץ כזה שייתן לי את התחושה שהחזה שלך הוא המקום הבטוח שלי,
בא לי שתנשק אותי עד שאני אפסיק לנשום ותוך כדיי היד שלך תיקח עלי בעלות ע"י מחיצת גרון קטנה,
ואז תעזוב הכל תחזיק לי תיד ותיקח אותי לחוויה חדשה שתרצה שנחווה יחד.
ככה שאני נוזלת,רטובה מוות עם שפתיים נפוחות ועם חצי מוח פעיל.
ככה שאני כל כך כמהה אלייך וכל כך רוצה להרגיש אותך אבל אתה תמשוך את החוט הזה עד שאני אכנע ואגיד שאני רוצה להרגיש אותך עכשיו אבל אתה כמובן תשים לי אצבע על השפתיים ותגיד לי "ששש,את תקבלי אותי שיגיע לך,נסיכה קטנטנה שלי,בואי תנסי להתרכז במקום שאנחנו הולכים ותנסי להנות".
ואז תחייך לי את החיוך המניאקי הזה שעוד יותר מרטיב אותי ותצחק.
שכל כך הרבה אנשים מהמדינה הזו מצטרפים למשפחת השכול.
את מבינה עד כמה החבר'ה הישראלית אחרי כל כך הרבה אבדות ומלחמות לא יודעת איך להתנהג במצבים כאלו.
בטח כל משפחה תשמע
"הזמן יעשה את שלו"
" תראי הכל יעבור בסוף ויהיה יותר קל"
"אלוהים לוקח רק את הטובים"
"זה מה שרצה אלוהים"
ועוד משפטים סתומים כאלו שלא תורמים לאף אדם שמתאבל.
אני נל, ואני אמא שכולה.
אני לא חלק מהשכול הנוכחי איבדתי את הילדה שלי בגלל שהיא הייתה חולה,אבל בהחלט אמא שכולה.
הזמן לא ירפא את כל הכאבים שלכם,
הזמן לא יעשה את שלו.
אתם אף פעם לא תשכחו אותם,
גם אם ממש תנסו.
הם חיו יחד איתכם תמיד.
אז אל תבנו על "הזמן יעשה את שלו" או "שהזמן ישכיח לכם את הגעגועים העזים שאתם חשים"
זה פשוט לא,
זה פשוט יהפוך להיות חלק ממכם,הגעגועים,האבל והעצב.
אתם פשוט תלמדו לחיות יחד עם כל זה,ואכשהו לנסות לתפקד בעולם שלא עצר מלכת בזמן שאיבדתם את יקריכם.
זה הלם להבין,
שאת כרגע חווית אובדן,והעולם ממשיך כרגיל וכולם גם מצפים ממך להמשיך כרגיל.
זה לא שלפני שנייה הייתי אמא ל 2 בנות חיות
ובין רגע הפכתי לאמא של בת אחת חייה והגופה של הבת השניה נרקבת באדמה.
זה קשה להתמודד עם זה.
בהתחלה - אתם לא תרצו לקום,לא תרצו לחיות,תרצו להיות איתם איפה שהם לא נמצאים.
אל תחשבו שזו תהיה תקופה והיא תעבור,יש ימים שאני עד היום מסתגרת במיטה ואין לי כוח לקום ועברה רק שנה וקצת.
וזכיתי להיות איתה רק 10 חודשים.
מה תגידו אתם שזכיתם להיות איתם חצי מחייכם?
אובדן של אדם קרוב,
זה קשה,
אובדן של ילד/ה,
זה אכזרי.
תנו לזמן לעשות את הדבר הכי טוב שהוא יכול לעשות,לתת לכם לחיות יחד עם האובדן והאבל ולא לצד זה,כי זה לעולם לא יהיה לצדיכם,זה תמיד יהיה חלק בחייכם.
חלק שישאר איתכם תמיד ולא משנה עד כמה שתנסו להכחיש זאת,זה יהיה חלק ממכם לתמיד.
יהיו שתי חלקים בחייכם,החלק שלפני והחלק של אחרי.
ובחלק של אחרי,אתם תהיו אנשים אחרים כי לא משנה עד כמה תנסו לחזור להיות מי שהייתם,אתם לא תהיו אותו אחד.
אנשים תמיד ינסו להאיץ בכם לחזור לחייכם במהירות,כאלו זה מה שירפא את הטראומה,אבל אל תקשיבו להם קחו לכם כמה זמן שאתם צריכים כדי לעבד,לעכל ולקבל את החלק הזה מחייכם.
כי הוא/יא לא יחזרו,
והחור הזה שיש לכם בלב,שאתם מרגישים שהוא לא מתמלא,עד כמה שאתם מנסים לשדר עסקים כרגיל.
