אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

GOOD MORNING ❤️ 

החרדה מתפשטת.לה בכל הגוף וזה מקשה עלי לתפקד,

אני נזכרת בכל הפעמים שהטיחו בי עד כמה אני לא אישה טובה,

וכמה אני צריכה להשתנות.

ופשוט בא לי להעלם.

כן אני בהחלט לא אישה רגילה,

יש לי ראש וקו חשיבה שמאד דומה לגברים,

אולי בגלל זה אני מסתדרת איתם יותר טוב?

יש לי ראות שונה על כל המושג הזה אהבה, מערכת יחסים וכו.

וזה גם מה שגורם טריגר לחרדות האלו.

הקטע שאני חשופה כאן,

שאני שמה את עצמי עירומה על המגש ומגישה לו אותי הכי כנה שיש מלחיץ אותי.

כי ככה אני הכי חשופה לפגיעות,ככה יש לו את הדרך הכי קלה לפגוע בי.

והרי אני מזוכיסטית נפשית, כי אני לא יודעת איך לקרוא לי,

אם אני לא משחקת את המשחק המצופה.

היכולת שלי להכנס לסרטים ולהתחיל להכנס לחרדות מהירה יותר מהיכולת שלי לגרום למוח שלי להפסיק לרוץ.

ואני שונאת את זה.

שונאת את זה שאני נכנסת  ללופ הזה.

ואולי בכלל אני שונאת את עצמי עד כמה שאני אוהבת את עצמי?

הוא אמר לי שהוא צריך שיהיה לי שקט בראש,

אבל הוא לא יודע,

שהרגע הזה שהוא מחבק אותי, 

נותן לי נחמה בחיבוק שלו, ההכלה ובטחון.

נותן לי שקט.

הרגע הזה ששפתיו נוגעות בשלי (בלי לישון!!)

נותן לי שקט.

שהזין שלו חודר לכל חור שבי.

נותן לי שקט.

פשוט שאני איתו ומפקידה את עצמי בידיו, 

נותן לי שקט בראש

ושלווה נפשית.

נמאס לי להיות המחליטה הבלעדית,

החורצת גורלות היחידה.

זו אחראיות כבדה מידי לאדם פשוט כמוני.

אני בקרשים

ובדאון.

אין לי גם רגע שקט,לאסוף את כל המחשבות להחליט ולהבין.

אני לבד במערכה הזו ואני לא יודעת מאיפה לשאוב את הכוחות.

כי אני לאט לאט נשברת 

"..בחיים האחרים שלי
המלחמה עדיין לא פורצת
והמדים שאז צמחו סביבי
נושרים מעל גופי כמו השלכת
בחיים האחרים שלי
אני עוזב לפני שאת נכנסת
זה בטח לא אני שמשתתק
בטח לא גם את שמחייכת.

אבל כאן
בין התפילות לבין ההוא ששם
אני לוחש לו קח אותי
שבור אותי
רסק אותי לאט
אבל כאן
בין המציאות לבין ההיא ששם
אני לוחש לה אל תלכי
נשקי אותי
רסקי אותי לאט

בחיים האחרים שלי
אני עוצר כוסית אחת לפני
שהמחשבות שנשרפות סביבי
עוטפות ענן סמיך את כל החדר
בחיים האחרים שלי
אני לא מסובב את המפתח
הזיכרונות שדהרו בכביש
נכנסים אל תוך הקיר בכוח

 

אבל כאן
בין התפילות לבין ההוא ששם
אני לוחש לו קח אותי
שבור אותי
רסק אותי לאט
אבל כאן
בין המציאות לבין ההיא ששם
אני לוחש לה אל תלכי
נשקי אותי
רסקי אותי לאט.."

 

אני פשוט חייבת להקיא את זה החוצה,

כי למרות שעברתי הלאה זה עדיין יושב לי.

קרה לכם פעם שיהיה לכם חיבור ממש טוב עם אדם מסוים?

שפכתם את כל הפחדים שלכם בפניו,

שפכתם את כל החששות החלטתם שאתם רוצים לנסות לשבור חומה בגללו..

קבעתם להפגש,

ואז הוא טוען שהוא חולה ולא מרגיש טוב,ואז את נותנת ספייס,שואלת מידי פעם לשלומו והוא מתעלם.

גם אם זה אחרי שבוע,

הוא עדיין מתעלם. 

אז את שולחת לו הודעה מסבירה לו מה הוא לא עשה בסדר,וחוסמת.

לי זה קרה פעם ראשונה,

וואלה זה עדיין יושב לי איפה שהוא. 

כי הייתי כל כך כנה וכל כך אמיתית

והסברתי לו עד כמה זה לא קורה לי הרבה ועד כמה אני נזהרת כידי לא לפגוע לי בלב,ובדרך כלל אני לא ככה חושפת את עצמי וכו.

וכן זה פגע בי קצת,

גרם לי יותר להסגר ועוד יותר לא להאמין לאנשים.

דרך אגב בהחלט הייתי מקבלת את זה אם פתאום היית מחליט שזה לא מתאים, זה בסדר ודרך יותר נורמלית לנתק קשר.

 אפשר לומר שיצא מזה גם הרבה טוב,

זה נתן לי אפשרות להכיר את  אדם שכרגע אחראי על החיוך שלי כל בוקר וכל לילה,

את האדם שנשאר איתי גם כשהוא חולה וגם כשאני  נותנת לו ספייס.

את האדם שעוזר לנשמה שלי להתרפא,

וואלה זה כייף.

אתה בטוח הפסדת אבל הוא בטוח הרוויח(;

הפחדים שלי מתחילים לצוץ שהכל מתחיל להיות לי אמיתי מידי,

אני מחזיקה את עצמי חזק לא לברוח ולעמוד מול הפחדים שלי עם ראש מורם וגאה.

הפחדים שלי הם חלק ממני,

חלק בלתי נפרד מהמהות שלי. 

אני אמורה לקבל אותם באהבה ולנסות לחיות איתם בשלום.

אני צריכה לעשות יותר שלום

מאשר מלחמה עם עצמי.

יש ימים שאני פשוט צריכה רק להתכרבל בתוך חיבוק חזק חזק. 

ביומיים האחרונים אני כל כך מותשת נפשית, 

ותוהה אם בכלל מגיע לי להיות אמא.

אין לי סבלנות להכיל שומדבר שהוא לא אני,

וזה מבאס אותי קצת.

אולי זו נפילת מתח?

אולי סתם יומיים קשוחים.

אבל יש לי כלכך הרבה נקיפות מצפון על זה שאני לא מסוגלת כרגע נפשית להכיל את הגדולה שלי,

שזה הורג אותי. 

יש ימים שאני מתחרטת שלקחתי את האחריות הזו עלי.

אני בסה"כ

רוצה שקט.

שקט נפשי. 

ש ק ט.

בא לי לבכות אבל אני לא מצליחה או מסוגלת.

וזה עוד יותר מתסכל אותי. 

*המציגה אינה קונדיטורית ולא מתיימרת להיות.