אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

הוא ביקש ממני לבכות בשבילו,

ואני לא מצליחה עד כמה שאני ממש רוצה שיראה אותי בוכה.

חפרתי לי בנפש כל כך עמוק,

כידי לבכות אבל כלום.

והאכזבה הזו שאני מרגישה שאני לא מצליחה לעשות משהו כל כך פשוט למישהו שאני אוהבת.

זה פשוט גורם לי עוד יותר לרצות לבכות.

אבל הדמעות בעיינים והן לא זולגות, וזה מתיש.

למה אני לא יכולה להשתחרר פשוט?

כאלו כשאני רבה וכו אני בוכה מרוב תסכול.

אבל שכואב לי,שקשה לי.

או כשיש קהל קשה לי לבכות אני פשוט מכניסה הכל פנימה.

וזה כל כך מעיק,כל הדבר הזה שאני סוחבת מבלי יכולת לשחרר.

אני רוצה לבכות בשבילו רק כדי שאני אהיה משוחררת איתו.

ושהוא יקבל את כל הצדדים שלי.

יאמי🤭

כן יש לי תקווה שהוא לא יקרא את הפוסט הזה,

כי הוא יהיה כל כך חשוף, 

אבל אני חייבת קצת לירוק את מה שמתבצר אצלי בפנים.

הוא בא משום מקום,

בא וכבש, כמו שהוא אמר,

לא וויתר,וגם לא הראה שהוא מתכוון לוותר.

אני מודה ומתוודה אני לא יודעת עדיין,איך להכיל את כל הרגשות שהוא גורם לי להרגיש,

את כל הדברים שהוא גורם לי לחוות.

אני מרגישה בעננים ובוא זמנית אני כלכך חרדה,יותר נכון מפחדת.

הוא הצליח לחדור מתחת למעטפת, לא רק במילים יפות גם במעשים.

כמו שהבטיח.

אני כל כך אסירת תודה על זה שהוא היה לצידי השבוע

זו הייתה חוויה יותר קלה  מהקודמות.

הוא נמצא אצלי כל היום בין המחשבות, וזה הורג אותי.

אבל החלטתי לשחרר ולזרום,

ולהפסיק עם החוסר הבטחון המטומטם שנהיה לי.

ולתת לי להנות מזה.

כי נראלי שגם לי מגיע להיות מאושרת.

(הושמדה)

 🖤

אני מאושפזת עם הקטנה שלי בבית חולים,

הגדולה שלי עם 40 חום בבית, 

אני יודעת שיש לזה קשר.

זה כלכך מעצבן אותי שאני לא יכולה להיות שם בשבילה.

היא הראשונה שעשתה אותי אמא,שמלאה את הלב שלי באהבה מסוג אחר.

עד שהצלחתי להרדם הלילה,  כי לקחו את הגדולה שלי לטרם

היה לי סיוט וקמתי בוכה ורועדת.

לא הצלחתי להרדם  עד שהגדולה הייתה בבית.

להיות אמא זו דאגה לא נורמלית ולפעמים אין לי יכולת להכיל את זה.

הלוואי שהייתי יכולה לשחרר ככה סתם בכי כדי להוציא את כל המתח.

אבל משהו מקולקל בעיינים שלי, יש לי דמעות אבל הן לא זולגות.

מקווה שהיה לי המשך יום יותר נעים.

 ♡ GOOD DAY ♡

ואז בעצם אחכ הוא חוסם אותי,

מה זה אומר?

זה אבוד לי,

גם אם רציתי לברוח,

עכשיו אני לא יכולה.

כל הגוף שלי,שלו.

המוח שלי והמחשבות שלי,שלו.

חלק מהמסכות ירדו,

והחומות קצת נסדקו.

אני מתה מפחד,

רועדת.

הכל לאט לאט יורד,

ואני אשאר עירומה בכל היבט מולו.

הבטחון,הרוגע והסבלנות שלו.

הצליחו לרכך אותי,

ושלא נדבר על המילים.

אם אי פעם חשבתי שהוא משקר,וחשבתי והטחתי את זה בפניו מיליון פעמים.

עכשיו אני בטוחה שלא,

כי איזה אדם יבזבז כלכך הרבה מילים ולא סתם מילים,

מילים עם משמעות,מילים רציניות וגדולות על מישהו שהוא לא בעניין שלו?

איזה אדם יעשה הכל כידי להוכיח לי אחרת?

אני יודעת,

הכנסתי את השטן מבעד הדלת,

והתמכרתי.

♡ Good morning 

אני רוצה לצעוק היי מצאתי,

אבל זה ידוע שהאושר הוא זמני, 

האהבה נגמרת,

ובסוף הכל חולף.

אני מנסה לשחרר את כל הפחדים,

לתת להם מרגוע.

ופשוט לזרום.

אבל קשה לי להכיל ולקבל שזה אשכרה אמיתי.

ממתי אני צריכה אישורים מהסביבה שזה אמיתי ושזה קיים?

ממתי אני צריכה בכלל אישורים?

אף פעם לא הייתי צריכה אישורים,

הייתי עושה מה שבראש שלי ושמה פס על כולם

כיום הבטחון העצמי שלי כל כך נמוך שאני אשכרה לא מאמינה שמגיע לי.

למרות שהוא מרים לי את הבטחון,

וגורם לי להרגיש שאני המרכז.

עדיין קשה לי להאמין שזה אשכרה מגיע לי.

אני משתדלת לא להקשר יותר מידי, למרות שזה כבר אבוד לי.

אבל אני כלכך מפחדת מלהפגע,

אבל בא לי כל כך להרגיש, לחוות, להוריד חומות ומסכות 

ולהיות פשוט נל.

הוא נותן לי להיות הנל הזו.

אז מה הבעיה שלי לעזאזל?

".. כל מה שאני רוצה זה אתה,

אבל אתה לא יודע כלום,

אתה לא יודע,

איתך אני לא יודעת כבר לאן,

אני לא יודעת כלום,

וטוב לי ככה.

אתה מכיר ת'כוכבים ת'מזלות את השירים ת'מנגינות העצובות בחדרים, שאני השארתי מאחור,

ובלילות הארוכים את השיחות  בין הצללים,את הדמעות  שלא רואים על הפנים,

אתה מכיר,

אבל עדין אתה לא יודע כלום.

כמה שאני אוהבת אותך,

אתה לא יודע כלום

כמו לנסות לשפוך את כל הים

קוראים לזה טירוף

קוראים לזה טירוף

כל מה שאני רוצה זה אתה,

אתה לא יודע כלום

אתה לא יודע,

זוכר שהחזקנו את היד

גם כשכבר כאב לנו

גם כשדברנו מלוכלך,

אתה מכיר אותי יותר טוב מעצמי,

את הסודות שאני קוברת מתחת לבגדים 

אני שקופה כמו מים בשבילך

קרועה בין האגו שלי לחוסר בטחון 

אתה רואה לי בעיניים הכל.

כמה שאני אוהבת אותך 

אתה לא יודע כלום,

כמו לנסות לשפוך את הים

קוראים לזה טירוף

קוראים לזה טירוף

זוכר שהחזקנו את היד

גם כשכבר כאב לנו.."

אני רואה כאן זוגות,

עוזרים אחד לשני, מחליפים את השני או ששניהם נשארים יחד.

וזה קצת כואב לי,יותר נכון אני קצת מקנאה.

שהם הביאו משהו משותף יחד, ושניהם דואגים לו ולוקחים האחריות עליו.

אני כאן לבד,

אתמול היה לי ערב קשוח,

היא לא הייתה רגועה למשך זמן מה,

ואני רק רציתי להתקלח, לשטוף מעלי את הזוהמה של בית חולים.

אבל לא יכלתי כי הילדה לא הייתה רגועה ועד שהיא נרדמה כבר הייתי סחוטה מעייפות.

הלבד תמיד היה החבר הכי טוב שלי, אבל ברגעים אלו אני מבינה עד כמה זה יכול להיות קשה.

בנוסף אני לא רוצה שיבואו אלי,

אני שונאת להטריח אנשים ועוד בבית חולים?

זה לא כייף לראות ילדים בכל מיני מצבים מורכבים.

רציתי לבכות,

להוציא את התסכול לתת לו לצוף להשתחרר,

אבל לא יכלתי.

היו לי דמעות בעיניים אבל הן לא זלגו.

וזה עוד יותר מייאש אותי,

האי יכולת שלי לבכות במקומות ציבורים,

אני מתגעגעת לחודשים שממש אחרי הלידה שלי,

כשהייתי מאושפזת יחד איתה והייתי בוכה מכל שטות בגלל ההורמונים.

זה היה כלכך משחרר במיוחד שלא שלטתי בזה.

עכשיו חודשיים עברו מאז השחרור האחרון,

והשחרור הנפשי שלי נראה כלכך רחוק.

🖤 Good Day