אני רואה כאן זוגות,
עוזרים אחד לשני, מחליפים את השני או ששניהם נשארים יחד.
וזה קצת כואב לי,יותר נכון אני קצת מקנאה.
שהם הביאו משהו משותף יחד, ושניהם דואגים לו ולוקחים האחריות עליו.
אני כאן לבד,
אתמול היה לי ערב קשוח,
היא לא הייתה רגועה למשך זמן מה,
ואני רק רציתי להתקלח, לשטוף מעלי את הזוהמה של בית חולים.
אבל לא יכלתי כי הילדה לא הייתה רגועה ועד שהיא נרדמה כבר הייתי סחוטה מעייפות.
הלבד תמיד היה החבר הכי טוב שלי, אבל ברגעים אלו אני מבינה עד כמה זה יכול להיות קשה.
בנוסף אני לא רוצה שיבואו אלי,
אני שונאת להטריח אנשים ועוד בבית חולים?
זה לא כייף לראות ילדים בכל מיני מצבים מורכבים.
רציתי לבכות,
להוציא את התסכול לתת לו לצוף להשתחרר,
אבל לא יכלתי.
היו לי דמעות בעיניים אבל הן לא זלגו.
וזה עוד יותר מייאש אותי,
האי יכולת שלי לבכות במקומות ציבורים,
אני מתגעגעת לחודשים שממש אחרי הלידה שלי,
כשהייתי מאושפזת יחד איתה והייתי בוכה מכל שטות בגלל ההורמונים.
זה היה כלכך משחרר במיוחד שלא שלטתי בזה.
עכשיו חודשיים עברו מאז השחרור האחרון,
והשחרור הנפשי שלי נראה כלכך רחוק.
🖤 Good Day
