היום בקבוצת המשפחה שלחו תמונה שלך,
אין לי שום זכרון ממך, הייתי קטנה שהמחלה ארורה לקחה אותך. (בת 3).
אבל בכל זאת שראיתי את התמונה שלך, עלה בי רגש עמוק, הרגשתי שאני מחוברת אלייך אכשהו.
אתה מלווה אותי כל החיים, לפעמיים אני תוהה איך היית מגיב או מה היית עושה כיום ומה היית מייעץ לי.
כולם אומרים שהיית הכי מחובר אליי, גם כשהיית בקושי הולך לא היית מוותר להאכיל אןתי ולטפל בי.
זה לא שלא היה מי שיטפל בי,
אבל לא היית מוכן לשחרר.
כשנפטרת סיפרו, שלקחתי את הליכון שלך וחיפשתי אותך בכל חדר בבית, וצעקתי ס ב א, בשפה לא מובנת.
איך היית מגיב כשאתה היית רואה את הקטנה שלי?
אותי כאישה ולא כפעוטה?
אתה תמיד איתי בכל מקום..
אני לא אשקר, יש פעמיים שאני שןכחת אותך.
ואז באים הרגעים האלו שנשארים איתי כמה ימים.
כשהייתי בחודש רביעי, באת אלי ואמרת את השם של הקטנה, למרות שאז חשבנו שזה קטן.
איך התרגשתי, למרות שלא זהיתי כבר את פנייך, מזל שזהיתי את החיוך.
נראת כל כך שליו, בעצם כל מי שמכיר אותך אומר שהיית ענו ושליו כשהיית חיי.
להזכר בך גורם לי לבכות כמה ימיים מגעגועים עזים, אני יודעת שהנפש שלי מרגישה אותך ואתה חסר לה כל כך.
אני יכולה לומר שאני מתגעגעת אלייך, למרות שאנח לא זוכרת אןתך אבל יודעת שלא עזבתי אותך לשנייה.
אני מקווה שאני לא אשכח אותך בחיים.
ומקווה שטוב לך שם למעלה.
כי אתה רואה?
אחרי כל מה שעברתי, רק אתה יודע מה עברתי, הרגשתי שאתה מביט בי בכל חוויה שעברתי.
יש לי משפחה, אהבה וקטנטנה שהיא רק שלי.
אני כותבת סתם מילים ומחברת אותם למשפטים מבעד הדמעות כי פשוט אני חייבת לכתוב,
כידי לזכור אותך באיזה מקום.
❤️