יש תקופות שהחיים מראים לך מה טוב בהם ויש פעמיים שהם מראים לך מה רע בהם.
לאחרונה אני חווה תקופה לא משהו מבחינת הנפש.
אולי בשל התקופה, אולי בגלל השינויים שאני עוברת, אני באמת לא יודעת למה הנפש שלי פצועה.
אני מסתכלת בתמונות הישנות שלי ועולים בי זכרונות של תקופות.
התמונות מתמקדות בתקופה שאשכרה הייתי צל אדם בעולם, אדם ללא מטרה ותכלית, אדם שנתן לכל איש לעשות בו כרצונו.
ולהתקופה שקמתי והפכתי להיות מישהי שעומדת על שלה, לא בורחת מהתמודדות ולא בורחת מעימותים כשצריך.
היום יש בי מהתקופה הזו ומהתקופה השנייה, יש בי רגעים שממש בא לי שוב לא להרגיש, כלום ריקנות כזו ולהיות רק חור.
ויש בי רגעים שאני רוצה להיות האישה הזו שלא נותנת לשום דבר להפחיד אותה אבל שום דבר.
ויש רגעים שבא לי להמציא לי תקופה אחרת, תקופה שבה אני רק מאושרת, אין לי בעיות והמח לא עסוק בכל מיני מחשבות שונות ומשונות ואני פשוט דקנ עןצרת, יושבת במרפסת על כוס שוקו ונרגעת עם השקט שיש סביבי.
