כבר הרבה זמן אני מתלבטת בני לבין עצמי אם לכתוב על זה, יותר נכון אם לשפוך את הלב .
יש כאלו שזה בא להם בקלות,
אבל זה קשוח וקשה, לפעמים בא לי פינה שקטה באיזה מקום בלי הקטנה ובלי הבעל,רק אני עם עצמי.
כשהתפטרתי והחלטתי להיות אמא במשרה מלאה, ידעתי שזה קשה אבל לא ידעתי עד כמה.
יש ימים שזה פשוט קשוח ואת קמה עצבנית וחסרת סבלנות ומשליכה על כולם את התסכול שלך ואף אחד לא באמת מבין מה הבעיה איתך.
ויש ימים שאת פשוט זורחת ומאושרת ואז הקטנה לא נרדמת לך צהרים ולא רק שהיא לא נרדמת,היא גם לא עוזבת אותך,לא משנה שניסת להביא לה את הבובה או את הכדור או כל משחק כל שהוא שהיא אוהבת.
היא פשוט דבוקה אלייך ואת מבינה שעכשיו היא זקוקה אלייך מסיבה כזו ואחרת,אבל את בסה"כ רוצה להכין לך א.בוקר כי את מורעבת כי מאז שקמת לא הספקת להכניס משהו לפה,ואת נקרעת בין האם להשים אותה בלול הרגע ושהיא תבכה או פשוט לענות לה על הצורך שהיא זקוקה לו עכשיו.
וברור שאת מוותרת על עצמך דופקת סתם ביס מפרוסת לחם ויושבת לחבק את הקטנה עד שהיא נרגעת ורוצה שתשחקי איתה ואת זורמת ותחושת הרעב כבר נעלמת לך.
את כלכך שקועה בה שאת שוכחת את עצמך.
ואט אט את מוותרת על ארוחות מסודרות,
על עצמך,
על הזמן הפרטי שלך,
ועל התחביבים שלך.
את מקדישה את כל הכוח והאנרגיות שלך בייצור הקטן הזה שכלכך זקוק לך.
ואת מקווה שהרדמה בלילה תילך לך בזריז כי היא לא ישנה לך שנ"צ.
אבל ברור שזה לא הולך ככה,אז את כבר עייפה מתה
רוצה רק לדפוק מקלחת זריזה ולהכנס מתחת לשמיכה ולקבל כמה דק של שקט.
אבל זה לא קורה ולא יקרה לילדה שלך יש לו"ז משלה.
ןאז שהיא נרדמת אין לך.כוח להכנס להתקלח אבל את.מכריחה את עצמך.
ואת עושה את זה בזריז כי הזרם מים נשמע לך כאלו שהיא כל הזמן בוכה.
ואז את מגיעה למיטה מסתכלת על היצור הקטן הזה שרוצה לישון צמוד אלייך.
וכל היום הזה נשכח ממך את רק מחייכת,מתמלאת באושר ואומרת שחלקית זה היה שווה את זה.
שלא תטעו אני לא מתחרטת לשנייה,שהבאתי אותה לעולם היא האושר שלי, העולם שלי והכל שלי.
אני רק עכשיו מבינה את המשפט "בעצב תלדי בנים".
ברור שיש ימים שהם עוברים ללא תקלות,אבל כיאה לבני אדם אנחנו פחות זוכרים את זה.
אבל התסכול והקושי היומי יומי שאני חווה בתור אמא לא נראלי שאף אחד יבין,חוץ מהאימהות שבנינו.
ובכלל הביקורות שאנחנו חוטפות מכל מקום מחדר לידה עד הבית לא מוסיפות לנו ביטחון לגבי האמהות שלנו,רק גורמות לנו יותר לפקפק בעצמנו ובחינוך שלנו.
להיות אמא במשרה מלאה,
זה דבר קשה וקשוח,
אבל מספק שאת יודעת שהיית איתה בכל הרגעים שהיא הייתה צריכה אותך ולא עזבת אותה לרגע.
ועוד יותר מספק אותך הידיעה שהיא מאושרת וזכיתי להיות איתה בשלבים הכי חשובים של התפתחות שלה.
אני אוהבת אותה כלכך ולפעמים שונאת אותה על זה שהיא לקחה לי חלק עצום מהלב וחלק עצום מהחיים שלא אוכל כרגע להחזיר אותם לקדמותם.
אבל אני מתמלאת מאהבה כל פעם מחדש שאני רואה אותה וזה שווה כל רגש שיש.
