אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

הוא בא לבקר אותי תמיד בלילות,

בשעות מאוחרות.

הוא טוען שהוא איש של לילה.

אני אומרת שהוא מעדיף לחיות בין הצללים.

כשהוא בא לבקר,

הוא תמיד שותה את כולי,עד הטיפה האחרונה. 

משאיר אותי מרוקנת מכל טיפת דם בגוף.

מיובשת, זקוקה נואשות לנוזלים.

רגע לפני שהוא הולך,

הוא מסתכל עלי, אני בטוחה שהוא רואה גוש בשר מיובש, שכרגע נשכב בתנוחה עוברית כדי לזכות לקצת נחמה.

שדימדומי השחר מפציעים, הוא נעלם.

נעלם כאלו הוא לא היה בגופי כל הלילה,

לא היה זכר אליו.

אבל אני יודעת כשהוא יחזור.

אני לא אוכל למנוע ממנו להכנס.

אני זקוקה לו הרבה יותר למה שהוא זקוק לי.

הוא איש של צללים

שאוהב להתהלך בחלומות של נשים .