לפעמים אני מרגישה צורך לכתוב את עצמי בלי סוף,
לרוב שאני כותבת אני מאזינה למוזיקה אשר מביאה לי את המוזה.
לאחרונה אני באפ ודאון, שבא והולך וזה בעקבות התקופה המטורפת שאני עוברת.
אני יודעת שאני מאד מוזרה בחשיבה שלי,מוזרה כאישה שהחברה מכתיבה לנו איך להיות.
ואני חושבת שוב על הצורך הזה שבארץ חייב שהכל יהיה מקוטלג לפי קטגוריות.
ואני תוהה מתי אנשים יבינו שיש הרבה בתוך בנאדם אחד.
לפעמיים בא לי לנסות לכתוב שיר/ספר אבל אני כלכך חסרת בטחון לגבי הכתיבה שלי,
אני פשוט יורה מילים לדף ריק ומרגישה את הצורך להוציא את הרעל.
ואני נתקעת שוב בלופ הזה שהמוזה שלי תקועה לי וזה מחרפן אותי.
התמונות כאן באות לכסות משהו שאני עוברת ואני עדין לא יודעת מה זה וזה מחרפן אותי.
תהיות כל היום מעסיקות אותי ואני קצת חוששת להעתיד שלי וחוששת לבחירות שעשיתי.
הכל מבולגן כאן וזה עוד יותר מחרפן אותי.
אבל מה אני יכולה לעשות שהמוזה מחליטה שאזרוק הכל ככה.
