עובר לו עוד יום,
ואני מבינה שבסופו אני לבד.
ואני יודעת שאני בחרתי בזה.
אני אולי נראת חברותית מאחורי המסך,
תאמת שאני גם כזו במציאות, שימו אותי במקום כל שהוא ואני אדע להתחבר לרוב האנשים.
אבל לרוב אני לא אוהבת את זה,
אני אוהבת לרוב להיות בשקט שלי ובבועה שלי.
אנשים הם דבר כיפי ליום יומיים
אבל תמיד בסוף נמאס מהם,
כי מתי שהוא הם יעשו איזה מעשה שיגרום לך להתרחק עוד יותר מהגן האנושי.
אני לא יודעת אם אי פעם אוכל לאהוב שוב ככה,
זה קשה, זה מחרפן וזה לא נותן לי שקט.
הלוואי שזה יעבור מהר.
אהבה זה לאנשים חזקים, אנשים חלשים אף פעם לא יודעים לאהוב.
ואני כנראה נמנת בקבוצה החלשה.
אני רוצה לתת לעצמי לפרוח לא לנבול,
אבל לאחרונה השדים שלי חוזרים לרדוף אותי,
ואני מקבלת את זה משום מה בהבנה.
אני רוצה להיות כבר אחרי הכל.
באמת לשים את הכל מאחור.
מקווה שאצליח,
בעצם אני בטוחה שאצליח.
אחרי הפריקה הזו קבלו שיר סתמי ודבילי-
