אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

ואני כמו אמא נטושה,
מחכה שתפתחי את עינייך,
ראיתי אותן רק פעם אחת שנפגשנו לראשונה.

אני צופה בנישמותייך העולות ויורדות,
והן נותנות קצת דרור ללחץ ששורר בתוכי.

אומרים הזמן הוא תרופה להכל,
זה לא נכון,
הזמן הוא אמצעי לתת לנו כילים לעבור הכל.

אני תוהה מתי אני אוכל להיות לך לאמא,
להריח,להסניף ולנשום אותך.
לטפל,לדאוג לקלח ולהאכיל.

הרי את שם ואני פה.
וחוץ מקולי וקול אביך את אינך ראית שומדבר עדיין.

אני מגיעה לבית ולובשת חיוך,
מנסה לא להתפרק מולה.
כי יש לי להיות אמא לאור הראשון בחיי.
משלימה איתה את כל מה שאני לא יכולה לעשות איתך.
לפעמיים אני מדמיינת שזו את.

שלא תטעו אין כאן העדפה,
אהבה הגדולה שלי אליהן התחלקה ל 2 אהבות גדלות.

ילדתי,
אני אומרת לך כל הזמן,
את זה,

אני אוהבת אותך.
למרות שאני רחוקה ממך ולא יכולה לגעת בך.

מחכה לימים שבהם אני אוכל להיות האם שאני לאחותך הגדולה שמחכה לך בכליון עיינים.