את פותחת את הדלת ונכנסת לבית אחרי יום קשוח שעברת בעבודה,
הוא רץ אלייך לוקח ממך את התיק,נותן לך נשיקה על המצח לועס לך את הפה כאלו לא התראתם בבוקר.
ומורה לך לשבת ליד השולחן,
"בדיוק הכנתי לנו א. צהרים, שבי אמזוג לנו".
את יושבת ליד השולחן ומחכה,
לבינתיים הוא שואל אותך איך עבר היום שלך בעבודה,
ואת מתחילה לספר, עם מי היה לך כיף, מי עצבן אותך ומה גרם ליום שלך להיות קשוח.
הוא שם מקשיב להכל לוגם כל מילה שלך,מכיל את היום שלך.
והוא אוהב שאת נכנסת לפרטי פרטים, שאת עוד מתעצבנת ממה שעצבן אותך,ואת מספרת את זה בתנועות ידיים ונכנסת לזה ממש.
תוך כידי שהוא מקשיב הוא מניח מולך צלחת עם פסטה כמו שאת אוהבת.
ואת תוהה בכלל איך הוא קלע בול למה שבא לך עכשיו.
את לא מתחילה לאכול עד שהוא יושב מולך והוא אומר לך בתאבון.
את לבינתיים מתחילה לשאול ליומו והוא מספר לך ואת מקשיבה,מדברים על הא ודא עד סוף הארוחה.
כשאתם מסיימים,הוא מורה לך לפנות את כל הכלים למדיח לעביר סמרטוט על השולחן,
וללכת לחדר להתכונן.
את שואלת מה בדיוק הוא רוצה,
הוא עונה לך בפרטי פרטים ואת הולכת לבצע.
הוא נכנס לחדר ורואה אותך שם מחכה לו עם הקולר המיוחד שהכין לך,
כורעת מול הדלת ומחכה לו.
אין אצלכם שמות של אדוני,שפחתי וכו'.
החלוקה ברורה,
הוא זה שמחליט על כל דבר שקשור אלייך ובך.
הוא אומר לך לעלות על המיטה, ולחשוף את כל חורייך מולו.
הוא מעביר יד ספק נוגעת ספק לא,ספק מלטפת, ספק מזכירה לך למי כל הגוף הזה שייך.
הוא מתקרב לך לאוזן ולוחש לך שהיום הוא הכין לך הפתעה,תהיי עם הפנים לכיוון החלון ואל תסתובבי עד אגיד לך.
את לביינתים עם חורים פעורים על 4 ומנסה לשמוע מה הוא עושה,
את שומעת אותו מתפשט מוריד את כל העול של היום,והולך לכיוון דלת הכניסה.
את שומעת את הדלת נפתחת שומעת דיבורים, ואת מנסה לזהות אם זה גבר או אישה,ומופתעת לגלות שזה גבר.
המחשבות מתחילות לרוץ לך במח עד כידי כך שאת שקועה בהן ואפילו לא שמת לב שהוא נכנס לחדר,את שמת לב לזה רק אחרי ששמעת באוזן,
"תפסיקי לחשוב,שחררי את המח ממחשבות,את במלא לא תדעי מה הולך להיות,אז למה לבזבז את ההמח היפה שלך ולתת לו סתם לעבוד".
זה מחייך אותך ומרגיע.
הוא מורה לך לפשק את הפלחים של הישבן ולפשק עוד קצת את הרגליים, תוך כידי שהוא מורה לך את מרגישה לשון חמה שמתחילה לאכול לך את החורים.
את לדקה קופאת,ומחלחלת בך ההבנה, שזה לא הוא שזה אשכרה מישהו זר שאת לא מכירה נוגע ומרטיב במה ששייך לו, את שלו לאף אחד אחר אסור לגעת בך,
המחשבה הזו שהוא נותן למישהו אחר לגעת בך אחרי שהוא דואג להזכיר לך בכל רגע שאת שלו,
גורמת לך להתחיל לבכות.
את לא בדיוק יודעת ומבינה מה את מרגישה,רק עובר לך בראש מישהו אחר נוגע בחורים שלו.
הוא שם לב לסערה שמתחוללת בתוכך,את מרגישה אותו מתקרב אלייך,הוא מושך לך בשיער מרים לך את הראש ככה שהעיינים שלך מול העיינים שלו,ואת כבר יודעת שהוא יודע את כל מה שאת מרגישה במצב הזה.
הוא מלטף לך את הראש מנגב לך את הדמעות,את לא צריכה לומר ולדבר הוא מבין אותך מבלי שתגידי שומדבר.
אבל בכל זאת הוא שואל אותך :
"מה יש קטנה,למה את בוכה?"
ואת לא יודעת מה לענות,כל המחשבות מתבלבלות במח ואת לא מצליחה להרכיב משפט,
את פתאום מרגישה חום בלחי השמאלי שלך ואת מבינה שהוא נתן לך סטירה,הוא מושך לך שוב את השיער ואומר לך -
"אני לא אחזור על עצמי שוב,למה את בוכה קטנה?"
את מתחילה לגמגם,לנסות ליצור משפט ובסוף יוצא לך תוך כידי יבבה -
"זה החורים שלך,
וויתרת עלי? ונתת למישהו אחר לגעת במה ששייך לך?"
הוא מחייך,
את שונאת את החיוך הזה,זה חיוך שאת יודעת שעברת מבחן שלא ידעת שבכלל זה מבחן.
הוא אומר לגבר שבכלל שכחת שהוא שם מנסה לענג אותך לקום וללכת.
הוא מלווה אותו לדלת בזמן שהוא מורה לך לא לזוז,
את שומעת את צעדיו,קריעה של קונדום ומרגישה את החדירה בבאת אחת,הוא לוקח את הידיים שלך למאחרי הגב, עולה עלייך כאלו את כיסא ולוחש לך באוזן-
" יפה קטנה,שהבנת שאת לא יכולה להנות מאף גבר אחר,שמח שהבנת שכולך שייכת לי, ועכשיו תוך כידי שאני דופק כל כך חזק את החורים ששייכים לי אני רוצה שתצעקי של מי את, שכל השכנים ישמעו"
ואת כמו ילדה קטנה שהמילים האלו נגעו בה באיזה מקום כל כך עמוק
את צועקת כל כך חזק תוך כידי בכי של כאב ועונג.
אני שלך,
תמיד אני שלך.
