אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

המחזור הגיע והרצינות התחילה

----------------------------------------------------------------

פתאום בא לי הרבה דברים ללא תכלית,

בא לי להיות כלום ולהיות הרבה,

בא לי לעמוד ובא לי לרוץ,

בא לי לעוף ובא לי לנחות,

והכי בא לי לאהוב אבל לא להיות נאהבת.

אני חיה במציאות שהכל מגיע לי,

כל מה שאני רוצה אני חייבת לקבל,לא עוד מעט

אלא עכשיו ומיד, כמו ילדה קטנה בחנות ממתקים שאומרים לה לא.

אני שונאת את עצמי ואוהבת כל כך במקביל,

זה כאלו 2 נשים בגוף אחד,

אחת הנפש ואחת הוויה.

ושוב אני סתם זורקת דברים לדף ללא שום מטרה,

אני אוהבת שזה ככה,

חירטוטי מילים בשקל תשעים,

אמרו לי שאני מלאך ואמרו שאני שטן 

אבל אף אחד לא יודע שאני זאת ,

הזונה המטורללת 

שלא שמה על אף אחד,

וכשהיא שמה על מישהו או מישהי וזה פוגע 

אז זה חותך אותה לשנים אבל היא בעצם לא שמה זין.

שאני זאת,

המשוגעת שפעם היא שמחה טילים ופעם עצובה פיצוצים,

זאתי שרוצה שהתנהגו אליה כנסיכה אבל גם ככלבה,

זאת שאוהבת לדבר על עצמה בגוף שלישי ,

יש לה אלפי מסיכות ואלפי פנים ,היא יודעת להתאים אותה לכל מצב ואפילו להשתלב כשצריך. 

 המעטפת שעוטפת אותה זה רק עוד חומה ,

שאף אחד עדיין לא הצליח לנפץ .

כולם חושבים שהם מכירים אותי,

אבל הם לא יודעים שזה רק עוד מסכה שאני שמה כידי לשחק את המשחק שאני רוצה 

ובעצם אף אחד לא זכה להכיר אותי,

אפילו לא אני עצמי.

כי אני כל כך שקועה בלבנות עוד חומות ולהמציא עוד מסיכות שבעצם 

אני לא מתאמצת לנפץ ולנקות את הכל.

🤷🏽‍♀️