אני סוף סוף מרגישה קצת יותר טוב מבחינת הנפש,
כבר שבוע שאני די בטוב,ומידי פעם ברע.
אני לא יודעת אם זה קשור שאני כבר פחות כאן.
אני סוף סוף שוב בבית,
ואני משתדלת שמ4 וחצי עד שהגדולה הולכת לישון להיות רק איתה.
אני והיא והפסדנו הרבה זמן איכות ביחד ואני מנסה להשלים לה כמה שאני יכולה.
וכרגיל אני חושבת שאני אמא נוראית כי לפעמים אין לי כח.
אני מודה שלפעמים רצות לי מחשבות של למה עשיתי את זה לעצמי,
יותר נכון חבר טוב שלי בא והטיח את זה בפני שאני קצת שונאת לא בקטע של שנאה מגעילה אבל כן קצת שונאת את הבנות שלי אבל אני גם אוהבת אותן בטירוף.
זה לא שהן עוצרות את חיי,אני בוחרת לעצור את החיים שלי בשבילן כי קשה לי לשחרר ואני רוצה שהן התלכו בעולם כשאני כבר לא יהיה כאן עם הכי בטחון והכי גאווה שיש.
אז אני עוצרת את החיים שלי כידי לנסות להעניק להן את זה.
וזה לפעמים כל כך מתסכל כי בא לי לצאת להנות ולבלות.
אבל אני לא יכולה,קשה לי.
קשה לי להשאיר אותן בלעדי.
אני שמחה שאני פחות בצט וכאן
אני מצליחה לקרוא ולהתמקד בדברים אחרים שאני רוצה.
לפחות זו התקדמות מצידי.
