זה בהחלט קצת כואב,
אבל לא ציפתי באמת שזה יקרה,
בגלל זה אני שונאת מחמאות,
בגלל זה אני שונאת מילים גדולות.
הן גורמות לי קצת להיות בבועה ולא להסתכל באמת המרה.
אבל זה לא חדש,
אני מתוסבכת ,
יש לי תיק שלם עם טראומות,פחדים ושריטות.
כולם חושבים שהם יכולים להכיל את זה,
אבל ברגע האמת,שזה שם ושזה קורה אי אפשר באמת להכיל את זה.
וזה לא באשמתם.
זה נטו אשמתי כי,
אני אוהבת להרוס כל טיפת טוב שמגיע לי,
וכשזה מרגיש שזה מגיע אני שוברת את הכילים, שמה את השיריון ומעיפה את כל הטוב הזה.
כי לא מגיע לי, כל הטוב הזה.
ותאמת?
אני מפחדת,
מפחדת שאם יהיה לי כל כך טוב,
כל החומות,ההגנות והשריטות יעלמו לי.
ואז אני אשאר חשופה בלי שום הגנה.
הפעם אני בוכה קצת,כי קצת קיוותי שזה יהיה אחרת ובאמת ניסתי.
אבל כנראה שלא הצלחתי.
כנראה שגם לא אצליח,
כי אני עמוק כל כך בהרס עצמי ששכחתי איך לבנות את עצמי.