אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

הראש שלי טרוד בכלכך הרבה דברים,

ילדה קטנה שלי,

כמה החלטות משנות חיים אני צריכה להחליט לגבייך.

זה קשוח לי

קשוח לי להיות אחראית ככה על עתידך 

עוד כשהייית בבטן שלי וסחבתי אותך הייתי צריכה להחליט אם להשאיר אותך או לא.

כולם אומרים לי שכדי לי ללכת לטיפול,

מה זה יעזור לי אם הנפש לי כלכך חלשה ופגועה כבר?

מעניין עוד כמה כוחות אצטרך כידי לשרוד את הדבר הבא.

אני לא מתחרטת על כלום, 

אבל בהחלט אני לא רוצה שהיא תסבול יותר,

אני לא רוצה לשמוע יותר את הבכי שלה שדוקרים אותה,

את הבכי שלה שמכריחים אותה לעבור תהליך רפואי כזה או אחר.

אני לא רוצה לראות אותה שוב מורדמת ומונשמת,

ולחכות ימים או שעות או דקות שהיא תתעורר ותתחיל לבכות כדי לדעת שהיא בחיים.

אני לא רוצה עוד לחכות במסדרון של בית חולים כדיי שהרופא יצא ויגיד לי איך עבר התהליך

ואני לא רוצה עוד אשפוזים ארוכים שאני לא יכולה לראות את בתי הגדולה ולחוות איתה דברים.

אני לא רוצה לראות עוד צלקות על הגוף הקטן שלה

 ואני לא רוצה עוד הליכים רפואים שהיא תצטרך לעבור והלב שלי יפול כל הזמן שהיא נמצאת שם .

אני רוצה בסהכ שיעזבו אותה בשקט ויתנו לה לגדול בנחת .

מקווה שהחלטה שלי תהיה נכונה כמו הפעמים הקודמות וסוף סוף אזכה 

לקצת נחת אם זה יצליח 

והיא תזכה לקצת שקט .

הגדולה שלי כבר 3 ימים לא רוצה אותי,

3 ימים זה רק בכי צרחות שאני מתקרבת לכיוונה.

וזה עוד יותר הורג אותי

ושובר אותי

התסכול הזה שאני לא יודעת מה עובר עליה,

וגם אני לא יכולה לנחם אותה כי היא לא מרשה לי לחבק אותה,

לנשק אותה או סתם לשחק איתה.

אני סתם פורקת ולא מחפשת נחמה או תגובות נחמדות שיראו לי עולם ורוד או עתיד ורוד.