אני אוהבת להשאיר הכל לעצמי,פחות משתפת אנשים במה עובר עלי במיוחד בזוגיות וכו,
כל החיים "הפומביים" הם מסיכה אחת גדולה.
אף אחד באמת לא יודע מה קורה בתוך הספר הענק הזה שנקרא "החיים של נל".
אני שונאת אותו,
אבל לא יודעת למה אני שונאת אותו.
כנראה אני שונאת אותו כי הוא הצליח אכשהו לעורר אצלי רגש שהיה רדום כמה זמן?
או בגלל שאני לא מצליחה להשתחרר ממנו?
אני קמה איתו בבוקר ונרדמת איתו בלילה.
עד לא מזמן זה היה כיף הוא היה המקום השקט הזה במוח, שאני יכולה לברוח אליו.
כיום זה קשה לי,זה עוד משהו שמעמיס על הנפש שלי.
אני חושבת שאני מגיבה ככה,בגלל שבמילא המצב הנפשי שלי חרא,ואין לי כל כך במה להתעסק אז אני מתעסקת בזה.
אני בטוחה שאם הייתה לי אפשרות להתעסק במשהו אחר או ישר לקפוץ.למיטה של גבר אחר היה לי הרבה יותר קל.
והחוסר הוודאות של הקטנה גם מוסיף לזה, ובא לי כבר להתייאש ולהרים ידיים.
אבל אני לא יכולה לעשות את זה,הן באחריות שלי.
ואני אוהבת אותן יותר מידי כדי להרים ידיים.
הן האור שלי בכל התקופה הזו.
נמאס לי להוציא את החרא, אבל זה עוזר לי פחות יותר,אני מרגישה קצת פחות כבדה.
