לפני שנתיים. 27 באוקטובר 2022 בשעה 8:22
אני בוכה, בכי חרישי ללא קול .
אני דוממת ולא יכולה לזוז.
האמונה הזו שהכל יהיה בסדר,יותר נכון התקווה הזו התנפצה לי בפנים בלילה שהודיעו לי שהיא לא תעבור את הלילה.
זה היה הפחד הכי גדול שלי.
עזבו את הגעגועים שלי והכאב שלי,
הסביבה שלי קיבלה את זה גם קשה.
ואני לא מבינה, למה, למה לעזאזל לקחו לי אותה?
למה לא השאירו לי אותה איתי?
מבטיחה הייתי נותנת לה חיים נהדרים מלאים אושר,שמחה ואהבה מול הכאב והסבל שהיא חוותה.
כן אני נל ואני אגואיסטית.
אני רוצה את הילדה שלי איתי לא איכפת לי שהיא סובלת ולא בתוך הקבר מתחת האדמה.
♡
