אני מרגישה שאני לאט לאט נכנסת לדיכאון,
וזה קשוח לי.
המצב הנפשי שלי מעורער ואני מרגישה שאין לי שום משהו יציב שאני אוכל לאחז בו.
כאלו יש לי וזו הילדה שלי אבל אני לא אמורה לאחז בילדה שלי היא אמורה לאחז בי.
אני מגנה כלכך חזק על הלב שלי,כדי לא להפגע והנה נפגעתי שוב, השקרים שלו ישובו לרדוף אותי,ואני מנסה להבין למה לעזאזל עושים דברים כאלו?
מה זה נותן ?
לקחת ואז להעלם.
אני מרגישה אבודה,
אבודה בתוך עולם סלול.
אני לא יודעת באיזה דרך לבחור ולא יודעת איזו דרך לסלול לי.
אני רוצה אהבה,יותר נכון אני נואשת לאהבה במחשבה שזה הדבר היציב שיהיה בחיי.
אבל ככל שאני חווה את זה אני מבינה שזה לא יכול להיות יציב כי אני חולנית.
אני מצפה ומקווה למשהו לא נורמלי,לאהבה שלא כתובה באף ספר.
אהבה כזו שתהרוס אותי,ואני אותו.
שאני אהיה האלילה היחידה בחייו שהוא יסגוד לה והוא יהיה האליל היחיד בחיי שאני אסגוד לו.
וזה כזה פתטי לחפש דבר כזה בעולם הזה.
בעולם שמחליפים דברים במהירות הבזק בגלל כל היצע שהעולם הזה נותן.
הבדידות לא זרה לי היא החברה הכי טובה שלי.
ואני אוהבת אותה
אני מרחיקה את כולם מעלי כי אני לא יכולה להתמודד איתם כרגע.
אני מפוצצת בכדורים כרגע,
כדורי הרגעה, כדורים לצינון וגלולה.
וכנראה בגלל זה אני כותבת ככה.
בא לי לבכות,לפרוק ,לטוס לאיזה שבוע לאי אקזוטי להתקרחן להזדיין עד אובדן נשימה ולשכוח.
לשכוח הכל.
אני לא מבינה איך כל העולם לא עצר מלכת כשהיא הלכה.
המלאכית שלי חזרה לחיות בין המלאכים זה לא אירוע מחריד שמלאכית ירדה לארץ ונלקחה בכזו אכזריות?
איך הוא ממשיך בחייו כאלו כלום לא קרה ושלי מסרבים להתקדם הלאה.
היא נמצאת בכל רגע בחיי ורק כשאני נזכרת בה אני מצליחה לבכות,
יכולים לעשות לי את הדברים הכי גרועים בעולם ובחיים לא אבכה ולא אזיל דמעה,
אבל איך שמזכירים אותה אני בוכה.
הגעגועים רק גוברים מיום ליום,ואני לא יודעת איך הזמן בדיוק מכהה את תחושת הכאב כי אצלי לבינתיים זה לא קורה,
עוד 14 יום היא הייתה אמורה להיות בת שנה.
והיא לא תחגוג איתי את זה.
אני מאד מקווה שהמלאכים שלצידה יעשו לה מסיבה ענקית שאליה היא ראויה.
אני לאט לאט נשאבת לאבדון שמתחת רגלי ולא מצליחה לראות את התקווה שיש אי שם באופק.
