יום שישי בערב חבר טוב שלי שולח לי הודעה אם בא לי להיפגש כי הוא לבד השבת והוא מרגיש די בודד,
וואלה אחרי תקופה ארוכה שלא נפגשנו כי לא הייתי מסוגלת נפשית להפגש עם אנשים,
אמרתי כן,כי הייתי צריכה הסחת דעת.
עבר עלי יום לא פשוט ושבוע לא פשוט בכלל מבחינה נפשית.
אנחנו מכירים כבר 13 שנה בערך,והוא כבר יודע מתי לשחרר ומתי ליצור קשר.
הייתי זקוקה לנחמה,להרגיש אהובה וחשובה.
והוא תמיד נותן לי הרגשה שאני האדם היחיד בעולם,
ובעיניו אני האדם הכי טהור וטוב שיש בכל העולם,
זה לא נכון, אבל מה אפשר לעשות שהוא, לפחות ככה אני חושבת, מאוהב בי בטירוף.
אז הוא בא אלי וישבנו וצחקנו והתנשקנו שעות,על גבי שעות.
וזה הזכיר לי את נל של פעם החופשיה,זאתי שלא היה לה אחריות וזאתי שעשתה מה שבראש שלה מבלי לחשוב קדימה יותר מידי אלא חייה את הרגע.
יש לו פטיש קשוח לשפתיים שלי וזה לא היה איכפת לי הייתי זקוקה לזה נואשות,
להרגיש שוב חייה באיזו שהיא דרך.
המילים שאמר לי היו מנחמות,נתנו לי קצת מרגוע לאי שקט שהיה בתוכי.
יש כאלו שיגידו שאני מנצלת אותו,אבל הוא יודע שאנחנו לא נהיה במערכת יחסים בחיים הוא יותר מידי שלם ואני יותר מידי שבורה,וגם אני לא נמשכת אליו כל כך והוא עדין בוחר להיות איתי בקשר כל יום ולקבל את המעט שאני מוכנה לתת לו.
בסביבות 1/2 בלילה חזרתי לבית,
ופשוט בכיתי את חיי, אני לא יודעת אם זה היה מגעגועים עזים לחיים שהיו לי לפני או פשוט הייתי צריכה לפרוק את כל המטען הרגשי שהיה לי ואני לא יודעת אם גם הייתי פגועה כל כך מהמצב שהיה לי באותו יום.
אבל מה שכן הייתי זקוקה לאינטימיות הזו נואשות,ואני חושבת שזה מה שהצליח קצת לגרום לי לא ליפול לגמרי לאבדון וריקנות שחשתי כל השבוע,זה קצת הוציא אותי מזה ונתן לי להתאבל על מי שהייתי פעם כי לא נראלי שאחזור אלייה בקרוב.
