אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

מאז שהיא נפטרה,יש לי חרדה מלצאת מהבית או להכיר אנשים חדשים.

אני יכולה לקבוע,ואז באותו יום פשוט לבטל כי אני לא מסוגלת לצאת מהבית.

 שלא נדבר על תחבורה ציבורית שאני בקושי נוסעת בה כי החרדה שם בכלל חוגגת.

אז כן בעיקרון אין לי כזה חיים,

אני בקושי יוצאת,ואני יוצאת רק כשיש לי סידורים שאי אפשר לסדר אותם בפון או באינטרנט.

 וכל הסיטואציה הזו כל כך מוזרה לי,

אני האדם הכי חברותי שיש,

תזרוק אותי בכל מקום ואני אמצא עם מי להתחבר,

כיום אני לא יכולה אפילו להשתתף בשיח קבוצתי אם אני נקלעת לשיח כזה.

שלא נדבר בכלל על דייטים וסקס,

אני לא מסוגלת אפילו לפזול לשם.

ולא רק אני בהלם גם המשפחה שלי.

הרי בניחום אבלים באו אלי מלא חברים לנחם,וההורים לא הבינו מאיפה אני מכירה אותם.

אז אחותי זרקה,

"לנל יש חברים בכל מקום אל תתפלאו אם תגלו שיש לה גם חברים בחו"ל"

וקשה לי עם זה כלכך 

עכשיו אני רוצה להתחיל ללמוד ואני לא יודעת אם אני אלך לקורס פורנטלי או אונליין.

מצד אחד אני חייבת להתמודד עם החרדה הזו וללכת לפורנטלי מצד שני אני לא יודעת אם בכלל אוכל להתמודד.

וזה מחרפן אותי כי אני אדם מאד שכלי שפועלת יחסית מהשכל ופחות מהרגש,

ואז פתאום זה נופל,כאלו אני יכולה להבין חוויתי אובדן קשה אז יש מצב שאני מפחדת לפתח קשרים חדשים שחס וחלילה לא אחווה שוב אובדן.

אבל אלו חברים וזו הבת שלי. 

אז כאלו מה יקרה?

נו זה לא משנה באמת כשיש חרדות החרדות הן ששולטות בך ולא אנחנו בהם,למרות שזה אפשרי אבל זה תהליך שאני באמצע שלו.

שיר לא קשור

⬇️