התמונה שלה מביטה בי מהחלון,
אני עוברת בעיני שוב ושוב על תווי פניה.
והגל של האובדן מגיע.
זה כל כך קשה לי להבין ולעכל שהיא בלעדי שם.
יותר קשה לי להבין את זה שעכשיו היא לא צריכה אותי כדי לטפל בה.
היא חזרה להיות מלאכית בת אלמוות.
אילולי בלולי שלי, שתדעי שאני באמת מתגעגעת אליך,ואוהבת אותך מאד.
את תמיד חרוטה לי על הלב בקטן.
כל פעם שמגיע הגעגוע הדמעות זולגות מעצמן ואני נכנסת ללופ של זכרונות וגעגועים אינן מרפים.
10 חודשים היינו צמודות.
את כבר היית אמורה להיות בת שנה ו3 חודשים.
אולי היית כבר הולכת?
מתחילה לדבר?
המילה הראשונה שלך אולי הייתה "אמא?
ואולי היית כמו אחותך הגדולה ואוכלת כל דבר מבלי להקיא?.
אני תמיד תוהה איך היית נראת עכשיו?
ואילו אם היה לך לב חדש חייך היו שונים או שעדין היית בלי סוף בבתי חולים?
לבינתיים נשאר לי להסתכל בתמונתיך שעל חלוני,ולשנן את תווי פניך כדי שאף פעם לא אוכל לשכוח אותך.
♥︎
