הוא גורם לי לצחוק,לחייך ולשמוח.
הכימיה הזו שיש לי איתו היא שונה.
אולי בגלל אהבה העמוקה שלנו לספרים,
אולי בגלל שהוא ממש דומה לי.
ושלא נדבר על זה שהוא חתיך הורס בעיני.
ועל הדאגה האמיתית שהוא רוכש לי.
ועל זה שחצי מהפגישה רק צחקתי וזה כייף
זה מחזיר אותי לחיים שלפני האבל העמוק שחוויתי,
שהחגים לא משאירים לי, דימיון לחיסרון הממשי שלה,
התמונה שלה מביטה בי מעל המדף.
ואני כלכך אוהבת ומתגעגעת.
הפסקתי קצת להרגיש רגשות אשם כשאני צוחקת ונהנת.
כי אני מניחה שהיא תרצה שאני אהיה מאושרת.
לפחות ככה בספרים אומרים.
אני חושבת בקרוב לעלות לקבר שלה,
התגעגעתי.
אני כזו בכיינית,
בוכה מכל דבר אפשרי.
מספר,סרט,כמובן שאני נזכרת בה ומרגעים שהם לא מובנים מאליו.
אני חושבת שהאבל תמיד יהיה חלק ממני (כן אני בהחלט אומרת את זה כל הזמן) ואני מנסה לקבל אותו אף על פי שזה קשה, אבל אני צריכה לחיות עם האבל הזה לא?
ובלי שום קשר, בעיקר מה שבא לי עכשיו, זה שהוא ישא אותי לאיזה מקום שקט יבצע בי את זממו וייתן לי לצרוח בשקט,ולהרגיש שוב אותו.
כי זה הדבר היחיד שגורם כרגע למוח שלי להפסיק לחשוב ונותן לפינה השקטה שלי מקום נכבד ורגוע בחיים שלי.
