"והכוונה היא לאדם מתגונן, המעדיף לא להראות רגשות ולא להבין או להתחשב ברגשות של אחרים, כי זה מביך, זה לא מקובל ואולי יתפרש כחולשה, כאשר רובנו נוטים להיראות חזקים.
ביטוייה של הנכות הזאת הן קיפאון רגשי/אטימות רגשית מצד אחד או רגישות יתר ובמילים ציוריות יותר – רכבת הרים רגשית, שניהם צדדים של אותו מטבע."
אני לא יודעת בדיוק אם אני עונה על הגדרה הזו, אבל אני יודעת בבירור שאת הרגשות שלי אני משתדלת לא לחשוף,
חוץ מחרמנות שזה אין לי בעיה לחשוף.
אבל לחשוף לגמרי אותי,את הלב שלי קשה לי מאד ולרוב אני אהיה אטומה לרגשות האלו ואולי אהיה רעה לצד השני, מחוסר הזדהות או בגלל שאני לא יכולה להכיל את זה.
לא תמיד הייתי ככה,
העבר שלי פשוט לימד אותי שזה הדרך הכי טובה ונכונה להגן על עצמי.
עד שהילדות שלי לא נולדו,
לא הרשתי לעצמי להרגיש,לאהוב,לתת,להחשף.
פחדתי פחד מוות.
אבל כשהגדולה נולדה הגיעה הרגישות קצת,
כשהקטנה ז"ל נולדה, הגיע הבכי.
אני יכולה לבכות אבל לא תדעו למה ומה עובר עלי,
אני אהיה רגישה אבל לא תדעו מה הסיבה שאני רגישה.
אני בונקר לרגשות שלי,
וכספת למילים שלי.
