אני עצובה,
כי אני כבר לא בוכה עליה,ולא רואה סרטונים שלה,פשוט כלום.
והידיעה הזו מקשה עלי.
אני ישר מתחילה לבכות שאני מדברת עליה.
אבל המחשבה לא שם, תמיד.
ואני שואלת אם הגיע שלב הכחשה?
ואם הכל עובד אצלי הפוך?
כי את שלב הקבלה כבר עברתי (שלב 5)
את שלב הדיכאון עברתי (שלב 4)
את שלב המיקוח כבר עברתי בבית חולים (שלב 3)
ואת שלב הכעס עברתי ישר אחרי המוות (שלב 2)
האם עכשיו אני בשלב הכחשה (שלב 1)?,
זה שאני לא עוסקת בה ביום יום הופך את זה שאני מכחישה שזה קרה לי?
ימי שישי שלי כבר לא משפחתיים,
קשה לי לשבת בשולחן בערב שהיא חסרה ולא נמצאת.
אני מרגישה אשמה באיזו שהוא מובן.
ואני גם אשמה שהגדולה שלי סובלת מזה,כי אני לא איתה בשולחן.
אני בחדר "ישנה".
מאז שהיא נולדה (הגדולה) השתדלתי לשבת בערבי שישי יחד איתה,כדי לתת לה את הרגשה של המשפחתיות.
אבל אמא שלה קצת דפוקה והיא שונאת את השבתות,מאז ומתמיד.
ועכשיו "נכפה" עלי לעשות שבתות אחרות מהדרך שלי כי אני לא גרה בבית שלי אלא אצל הורים שלי והם דתיים.
וזה קצת קשה,אבל הם מבינים ונותנים לי ספייס בשבת.
הייתי רוצה שתחזור לי הסבלנות,שהייתה לי לפני שהתחתנתי ולפני שעברתי את המקרה הזה.
כדי שאוכל להיות יותר סובלנית וסבלנית כלפי הבת שלי.
כי אני חסרת סבלנות בעליל,
ותאמת?
כולם לא מצליחים להבין,
"איך נל,זו שהייתה עם הכי הרבה סבלנות וסובלנות חסרת סבלנות?"
תמיד בא לי להגיב להם תחיו בערך 3 שנים עם אדם שיש לו ocd והסבלנות תעלם לכם במהירות מרוב החפפה שזה מעלה .
אני מקווה שהשבוע אעיז לעשות משהו חדש בשבילי ושהכל הסתדר.
𝔾𝕠𝕠𝕕 ℕ𝕚𝕘𝕙𝕥
